חנה רובינא (1888–1980) נולדה בשם חנה רובין בעיירה ברזינו שבפלך מינסק באימפריה הרוסית.[1] היא דיברה יידיש בביתה ולמדה עברית ב"חדר המתוקן" מפי המורה משה רובינצ'יק, שהיה ציוני וחיבר הצגות עבריות לתלמידיו. חרף התנגדות הוריה התנסתה רובינא במשחק מול קהל עוד בנעוריה ובלטה ביכולותיה ובנוכחותה הבימתית. בהמשך למדה בבית הספר העירוני הרוסי בעיירה.
רובינא המשיכה את לימודיה בסמינר לגננות של יחיאל היילפרין בוורשה, והייתה תלמידה מצטיינת. לאחר הלימודים עבדה בסמינר כגננת לדוגמה. באותם הימים ניסו מנחם גנסין ונחום צמח לגבש "קבוצה דרמטית" שתציג מחזות בעברית מטעם האגודה "חובבי שפת עבר". בשנת 1914 הפנה היילפרין את תשומת ליבו של צמח לחנה רובינא, שכישרונה הדרמטי בלט בעבודה עם ילדי הגן. בזכות ידיעותיה בעברית הזמין אותה צמח להשתתף בהקמה של תיאטרון עברי ששמו "הבימה", והיא נענתה להזמנה. אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התפזרה הקבוצה. רובינא החלה לעבוד כגננת בבית מחסה לילדי פליטים בעיר באקו, ומשם עברה לעיר יסנטוקי ועבדה כמורה־אומנת בבית משפחה יהודית.
ב־1916 חידשו צמח וגנסין את מאמציהם להקמת "הבימה". הם פנו שוב אל רובינא, והיא ניאותה להצטרף לקבוצה באופן זמני, "עד שיבואו השחקנים האמיתיים" – או אז תשוב לעבודתה כגננת. צמח, גנסין ורובינא נפגשו במוסקבה באביב 1917 וחתמו על הצהרת הייסוד של הקבוצה. הם פרסמו מודעות בכתבי העת הציוניים והזמינו צעירי וצעירות מרחבי רוסיה להצטרף לקבוצה. ואומנם הקבוצה הלכה והתגבשה. חבריה החלו להציג מחזות בעברית – אף שהשפה הרחיקה את הקהל והקשתה גם על השחקנים, שלא דיברו עברית רהוטה. הקבוצה החליטה לעלות לארץ, ובדרך הופיעה בערי אירופה. באותה התקופה ביססה רובינא את מעמדה ככוכבת התיאטרון והתפרסמה בעיקר בתפקיד לאה במחזה "הדיבוק".
בשנת 1928 הגיעו חברי הקבוצה אל נמל יפו והתקבלו בהתרגשות גדולה. הם הופיעו ברחבי הארץ באולמות מאולתרים, ואפילו תחת כיפת השמיים. חרף ההצלחה התלבטו שחקני "הבימה" אם להשתקע בארץ או לשמור על המעמד הבין־לאומי של הקבוצה ולחזור לאירופה. ח"נ ביאליק, שהיה פעיל בדיונים על עתיד "הבימה", דיבר בזכות פעילותה בהחייאת העברית והפצתה, ושידל את השחקנים להתיישב בארץ. ואולם השחקנים חזרו לאירופה והציגו מחזות חדשים בהצלחה גדולה. בשנת 1931 חזרה הקבוצה אל הארץ והשתקעה בה.
רובינא שיחקה כל חייה בתיאטרון "הבימה" וכונתה "גברת הראשונה של התיאטרון העברי". היא זכתה בפרסים רבים, ובשנת 1956 הייתה כלת פרס ישראל.
בשנת 1965 ראיין פרופ' אהרן בר־אדון את חנה רובינא. בריאיון תיארה רובינא את הלבטים של שחקני "הבימה" בשאלת המבטא העברי ואת ההתייעצויות שקיימו בנושא: "שאלנו את הסופרים הגדולים שלנו, שהיו אז ברוסיה, ורובם היו בעד האשכנזית. ואנחנו לקחנו על עצמנו את העוז לקבל את המבטא הספרדי […] ידענו שסוף דרכנו היא לארץ ישראל". עוד סיפרה רובינא על ההתרגשות שחשה בארץ, כשהקהל הבין את שפתה: "העובדה […] שכל הקהל היושב באולם מבין את שפתי, זה קשה לי לתאר את השמחה", וכן תיארה את התנאים הקשים שבהם עבדו השחקנים בשנים הראשונות: "ישבנו […] על חבילות קש, תחת כיפת השמיים, ולא ידענו מה זה חררה […] ומה זה כל מיני הפגעים האלה שהתנפלו עלינו". עוד סיפרה רובינא על העבודה עם מתרגמי המחזות, ותיארה את העברית הרצויה לטעמה בהצגות בתיאטרון: "אני […] נחשפת לעברית נכונה, לעברית יפה. […] לא להעביר על הבמה את לשון דיזנגוף או השוק, בשעה שאין זה סלנג".
להאזנה לקטעים מתוך הריאיון:
ריאיון זה הוא חלק מאוסף ציפורה ואהרן בר־אדון לתולדות תחיית הלשון העברית בדיבור־פה שנמסר לאקדמיה ללשון העברית.
[1] שנת הלידה של רובינא אינה ודאית.