יחיד או יחידי?

מתקני לשון רבים ממליצים להבחין בין יחיד ליחידי כך:

המילה יחיד היא הרגילה בשימוש בצירופי שם ותואר, כגון 'הפתרון היחיד', 'בת יחידה'. יחיד הוא גם שם עצם (שם תואר מועצם) שמשמעו 'איש אחד' – למשל בצירוף 'הצגת יחיד'. לעומת זה במילה יחידי משתמשים בתפקיד של תיאור במשמע 'לבדו', 'בגפו' על דרך הכתוב במסכת אבות "והמהלך בדרך יחידי…" (ג, ד). לפי זה מוטב שלא לומר, למשל, 'המקום היחידי' אלא 'המקום היחיד'.

הבחנה זו בין יחיד ליחידי מקובלת למדי, אך איננה מוסכמת על הכול. האקדמיה – כדרכה למעט בפסיקה בענייני ניסוח – לא נדרשה לשאלה זו, וממילא לא פסקה בה.

הינה פירוט הדברים:

המילה יָחִיד מקורה בתנ"ך, כגון "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ…" (בראשית כב, ב), "וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת" (שופטים יא, לד). המילה משמשת גם בספרות חז"ל – בעיקר כשם תואר מועצם במשמע אדם אחד, ההפך מרבים, כגון בצירוף 'רשות היחיד'.

בלשון חז"ל עולה גם המילה יְחִידִי, שנוצרה כנראה בהשפעת הצורה הארמית יְחִידַאי (יְחִידַי), וביסודה היא שם תואר בדיוק כמו יחיד. ואומנם בספרות חז"ל רגילים צירופים דוגמת 'גרגר יחידי', 'מעשה יחידי', 'דלעת יחידית' ו'גפן יחידית'. צירופים אלו רווחים יותר ממקביליהם בעלי המילה יחיד, כי כאמור בלשון חז"ל לרוב יחיד הוא 'אדם יחיד'. עם זאת גם יחידי הוא לפעמים 'אדם יחיד', כגון "ר' יהודה אומר אין יחידי דן" (תוספתא סנהדרין ה, א).

המשפט האחרון שראינו דומה לדברי ר' ישמעאל "אל תהי דן יחידי" (אבות ד, ח), אלא שכאן המילה יחידי משמשת בתפקיד של תיאור במשמעות 'לבד'. שימוש כזה מוכר ממקומות נוספים בספרות חז"ל כגון "והמהלך בדרך יחידי" (משנה אבות ג, ד), "היוצא יחידי בלילה" (תוספתא תרומות א, ג), "הישן בבית יחידי" (בבלי שבת קנא ע"ב).[1]

בצירופי שם ותואר בעברית בת ימינו המילה הרגילה היא יחיד, ולצידה יש שימוש זהה במילה יחידי, כגון 'המקום היחיד' וגם 'המקום היחידי'. לעומת זאת בנקבה וברבים משתמשים בדרך כלל רק בנטיותיה של המילה יחיד: 'הדוגמה היחידה' ולא 'הדוגמה היחידית', 'המקרים היחידים' ולא 'המקרים היחידיים'. ניסוחים דוגמת 'עלמה יחידית', 'הפעם היחידית' – המצויים בספרות העברית בראשית המאה העשרים – הלכו ונעלמו מלשוננו. אפילו ביאליק, שכתב במהדורה הראשונה של 'מאחורי הגדר' על "עינה היחידית של מארינקא" שנראתה מבעד לנקב הגדר, שינה זאת במהדורה האחרונה ל"עינה היחידה".

מתקני הלשון חלוקים בדעותיהם בשאלת ההבחנה בין יחיד ליחידי. מקצתם טוענים שיש במקורות הבחנת משמעות דקה: יחיד פירושו 'אחד' ובייחוד 'אדם אחד', ואילו יחידי פירושו 'בודד', 'המצוי לבדו'. לעומתם אחרים סוברים שחוץ מן ההבדל ברובד הלשון – לשון מקרא לעומת לשון חכמים – אין הבדל ממשי בין שתי המילים (כשם שאין הבדל בין אכזר לאכזרי). הלכה למעשה רבים ממתקני הלשון ממליצים לייחד את המילה יחידי לתפקיד של תיאור ('הוא פעל יחידי', 'היא אוהבת ללכת יחידית'), ואילו בהקשרים אחרים להשתמש רק במילה יחיד ('המקום היחיד', 'היחיד שחושב כך').

כאמור האקדמיה ללשון העברית איננה מתערבת בעניין הזה. נֹאמר רק כי העדפת המילה יחיד בצירופי שם ותואר ('המקום היחיד') עולה בקנה אחד עם המערכת השלמה שנוצרה בלשון ימינו, שבה נוקטים בנטיות רק את הצורות יחידה, יחידים, יחידות (ולא 'יחידית', 'יחידיים', 'יחידיות').

יחידים או בודדים?

בעברית בת ימינו משתמשים לעיתים בשם התואר בודד במשמעות 'יחיד', כגון 'פעולה בודדת', 'בודדים חושבים כך', 'נשארו מקומות בודדים', 'בתוך שעות בודדות'. שימוש זה מתועד כבר בספרות ההשכלה, והוא רגיל למדי בספרות העברית המתחדשת. כמה ממתקני הלשון מסתייגים מדרך ההבעה הזאת, וממליצים להגביל את המילה בודד למשמעה היסודי: 'מי שמצוי לבדו', 'מי שחש בדידות'. על פי זה עדיף לומר 'פעולה יחידה', 'מעטים חושבים כך', 'נשארו מקומות יחידים', 'בתוך שעות אחדות' וכדומה.

____________________________

[1] תיאור מסוג זה נקרא תיאור מצב – שם תואר המתאר את מצבו של נושא המשפט (או של מושא המשפט) בזמן הפעולה. תיאורי מצב הם שמות תואר המתאימים במין ובמספר לשם, ואכן בספרות הרבנית אפשר למצוא שימוש כזה בצורת נקבה, כגון "והיא אינה יכולה לדור יחידית בבית" (שו"ת הרשב"ש, המאה הט"ו).