השורש רנ"ן הוא מן השורשים שהעניקו לעברית ימינו את מספר השמות הפרטיים הגדול ביותר: ירון, רוני, רינה, רון, רן, רונן, רונית, רנן ורננה הם רק חלק מהשמות. ואולם במקורות רק השם רִנָּה מוכר כשם פרטי – ככל הנראה שם גבר דווקא (דברי הימים א ד, כ).
משמעותו הבסיסית של השורש רנ"ן, המשמש במקרא כמעט רק בנבואה ובשירה, היא השמעת קול חזק. ממנה התפתחו המשמעויות העיקריות שלו בעברית, הקשורות בדרך כלל בשירה ובתפילה, בשמחה ובצהלה, בשבח ובהודיה אך לעיתים גם בזעקות: "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו יב, ו), "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ" (תהלים נט, יז), "שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי, הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי" (תהלים סא, ב), "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (תהלים קכו, ב). אך גם בהקשרים עצובים: "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי" (איכה ב, יט).
השורש רנ"ן שייך לגזרת הכפולים. בחלק מן המילים רואים את הנו"ן הכפולה, כגון הִרְנִין, רְנָנָה, ואילו במילים אחרות יש נו"ן אחת הדגושה בדגש חזק (דגש כפלן), כגון יָרֹנּוּ, רִנָּה. ואולם כאשר הנו"ן חסרת תנועה (בעיקר בסופי מילים) אין דגש: אָרֹן, תָּרֹן. לפי כללי הגִזרה, גם בצורת העתיד הנסתר ירון התנועה השנייה אמורה להיות o (חולם), וכך אומנם הוגים את השם יָרֹן (בלי ניקוד ירון) בעברית בת ימינו. אך בפעם היחידה שהצורה הזאת מצויה במקרא תנועתה דווקא u (שורוק): "וְצַדִּיק יָרוּן וְשָׂמֵחַ" (משלי כט, ו) – אולי בשימור התנועה של צורת הפועל הקדומה ואולי בהשפעת צורות מגזרת ע"ו (יָקוּם, יָרוּץ).
צורות הציווי לנוכחת ולנוכחים מנוקדות אף הן בחולם: רֹנִּי, רֹנּוּ, והטעמתן מלעיל. אולם לצד פעמיים רֹנִּי מצויות במקרא שש פעמים צורות הציווי רָנִּי, רָנּוּ בקמץ קטן ובהטעמת מלרע (למשל זכריה ב, יד; ישעיהו מד, כג). אם כן את השם רוני לבת בהוראת 'שמחי' אפשר להגות הן במלעיל הן במלרע. השם רוני – לבת או לבן – יכול להתפרש גם 'הרון שלי'. אומנם לפי הדקדוק היינו מצפים לתנועת u ולהטעמת מלרע – רֻנִּי כמו עֻזִּי, כֻּלִּי – אך במקרא נמצא דווקא קמץ קטן (בנסמך רבים) "רָנֵּי פַלֵּט" (תהלים לב, ז), והטעמת מלעיל רגילה בשמות מסוג זה בעברית החדשה. אצל בנים אף רגיל השם רוני כשם חיבה מן אהרן.
השם רונן – כמילה סוֹבֵב – יכול להתפרש הן כבינוני של בניין קל (כמו הולך, סובב) הן כעבר או כציווי של בניין פולל (כמו גונן, עורר, פורר).
לבסוף נזכיר פסוק קשה מספר איוב: "כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה, אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה" (לט, יג) שהמשכו "כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ, וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם". הצירוף כְּנַף רְנָנִים מתפרש מן ההקשר כמכוּון לציפור שיר או לעוף אחר שקולו חזק, ויש אף שזיהו את העוף – שוב על פי ההקשר – עם בת יענה.