כ"ף ופ"א כפופות בסופי מילים

במילים עבריות המסתיימת באותיות כ"ף או פ"א נכתבות אותיות אלו תמיד בצורתן הסופית (ך, ף). לכלל זה אין שום חריג: פך, מלך, השליך, למך, כף, סוף, יחף, נכסף, התלפף, יוסף וכיו"ב. הכ"ף והפ"א בסוף המילה נהגות בדרך כלל רפות. כ"ף יכולה להיות דגושה בדגש חזק אם יש לפניה ואחריה תנועה (למשל יַעַזְבֶךָּ, הִנֶּךָּ)[1] או במקרים ספורים – דגושה בדגש קל אחרי שווא נח (בפעלים וַתֵּבְךְּ וַיֵּבְךְּ). לפ"א דגושה בסוף המילה יש דוגמה אחת בלבד במקרא: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ" (משלי ל, ו). רק במקרה הזה באה הפ"א בסוף המילה אחרי שווא נח, והדגש הקל בה – כדין.

לא נתמה אפוא כי מילים שנשאלו ללשון חז"ל מיוונית ונסתיימו בפ"א, הייתה זו פ"א רפה – ככל המילים בעברית שבהן הפ"א הסופית אחרי תנועה – גם אם ביוונית היה ההגה p. כך למשל המילה פַּרְצוּף מקורה במילה היוונית prosopon.

ואולם בעברית של הדורות האחרונים החלו צצים יותר ויותר מקרים של הגיית כ"ף ופ"א דגושות בסוף המילה – בראשי תיבות (הגויים) ובמילים ושמות לועזיים.[2]

ראשי תיבות

בראשי תיבות שאינם הגויים, כלומר ראשי תיבות שאינם נקראים כמילה, הכתיבה באותיות כפופות הגיונית וטבעית – בין שהקוראים "פותחים" את ראשי התיבות והוגים את הצירוף במלואו (למשל ע"פ נהגה 'על פה' או 'על פי', אח"כ נהגה 'אחר כך') ובין שהם הוגים את אותיותיהם (למשל מ"פ 'מפקד פלוגה' נקרא 'מ"ם פ"א', ונ"צ 'נקודת ציון' – 'נו"ן צד"י'). במקרים אלו האותיות מייצגות את המילים הפותחות בהן, ולכן טבעי שראשי התיבות ייכתבו באות כפופה. כך כמובן גם בכל האותיות האחרות שצורה אחת להן בתחילת התיבה ובאמצעהּ וצורה אחרת להן בסופהּ, למשל פ"נ (= פה נקבר/נקברה), ע"מ (= על מנת).

אולם ראשי תיבות יכולים גם להיקרא כמילים (ומכונים נוֹטָרִיקוֹן). למשל הנוטריקון ח"כ יכול להיפתח ולהיקרא 'חבר כנסת' ויכול גם להיקרא חַ"כּ; צה"ל נקרא בדרך כלל כמילה צַהַ"ל ופחות בצירוף המלא 'צבא ההגנה לישראל'. הכלל הוא שראשי תיבות המבוטאים כמילים ומסתיימים באחת האותיות מנצפ"ך נכתבים באות סופית (למשל תנ"ך, סכּו"ם 'סכינים ומזלגות', אמ"ן 'אגף המודיעין', ש"ץ 'שליח ציבור'); אך לא כן אם הכ"ף או הפ"א דגושות. ראינו שכ"ף ופ"א סופיות רגילות להיקרא רפות. לעומת זאת ברירת המחדל של פ"א כפופה בראש תיבה היא פ"א דגושה, ולכן הוחלט להקל על הקוראים: אם הן דגושות הן נכתבות כפופות, וכך משתקפת הגייתן גם בלי הצורך לסמן בהן דגש, למשל שב"כ (שירות הביטחון הכללי), רס"פ (רב־סמל פלוגתי), שר"פ (שירות רפואה פרטי).[3]

מילים ושמות לועזיים

פ"א כפופה נכתבת בסוף המילה כדי לייצג את ההגה p גם במילים ושמות לועזיים. בעיתונות העברית של המאה התשע עשרה ושל תחילת המאה העשרים יימצאו שני הכתיבים: פ"א כפופה ופ"א סופית; כך למשל נמצא גם פיליפ וגם פיליף, לעיתים זה לצד זה.[4] נוהג הכתיבה בפ"א כפופה (ודגושה) אומץ מן הכתיבה ביידיש, שזיהתה – בעקבות המצוי בעברית – בין פ"א סופית לפ"א רפה. ביידיש מצוי ההגה p גם בסופי מילים רגילות, ככל הגה אחר, ו"נוח" לכותביה לראות פ"א דגושה כפופה בסוף המילה מפ"א דגושה סופית.[5] על הקשר בין צורת האות פ"א להגייתה ילַמד למשל המונח microscope: במילון למונחי פיזיקה של ועד הלשון (משנת תר"ץ, 1930) – וגם לאחריו – נכתבת בעברית מִיקְרוֹסְקוֹף – בפ"א סופית ובלי דגש; במילוני האקדמיה משנות השישים ואילך המילה כבר נכתבת בפ"א כפופה דגושה (מִיקְרוֹסְקוֹפּ).[6] נוהג הכתיבה בפ"א כפופה הוא שגבר בסופו של דבר במהלך המאה העשרים, וכיום זאת הדרך לציון p בסופי מילים זרות, דוגמת סְקוּפּ, טוֹפּ, אֶסְקֵיְיפּ, מֵיְיק אַפּ, ושמות זרים פרטיים, כגון פיליפ או קמפ דייוויד.[7]

כ"ף הנהגית k בסוף המילה לא תימצא במילים או שמות לועזיים, למעט מילים או שמות מערבית, משום שההגה k נכתב בעברית בדרך כלל בקו"ף (למשל המילה פיקניק או השם מארק). אולם בתעתיק הפשוט מערבית לעברית כ"ף עברית כפופה מתעתקת כל כ"ף ערבית – גם בסוף המילה, למשל כיף חאלכ (كيف حالك), מובארכ (مبارك). גם כאן הסיבה לבחירה בכ"ף כפופה – בניגוד לנוהג הכתיבה בעברית – היא שכ"ף סופית בעברית היא כמעט תמיד רפה, וכ"ף סופית דגושה שאין אחריה תנועה זרה ומוזרה לעין העברית.[8]

__________________________

[1] בכל הדוגמאות מדובר בכינוי החבור לנוכח.

[2] הדבר קשור לתפיסת ההגייה הדגושה והרפה כשני הגיים נפרדים, כמצוי בשפות אירופה (למשל p לעומת f).

[3] הכלל נקבע רק בשנת תשע"ג (בישיבת המליאה שכח). הכתיב בכ"ף סופית דגושה (למשל שב"ךּ) ייראה זר לעין העברית מפני שכפי שראינו, בעברית הקלסית יבוא דגש בכ"ף סופית אחרי תנועה רק אם גם אחרי הכ"ף יש תנועה (על כן יַעַזְבֶךָּ אבל יַעַזְבֵךְ), ואם אין אחריה תנועה, גם לפניה אין תנועה (וַיֵּבְךְּ).

[4] למשל ב"חבצלת" מיום 2 באוגוסט 1873 בכתבה על "תולדות נאפאלעאן".
בעיתון "הלבנון" הובחנה הפ"א המציינת f מן הפ"א המציינת p במילים ושמות לועזיים בקו מעל הפ"א המציינת f (כביידיש), וכך בכתבה "ירכתי לבנון" (מיום 10.12.1873) נכתב השם פיליף בקו מעל הפ"א הכפופה בלבד. בדרך זו יכול הקורא לדעת שהפ"א השנייה – על אף היותה פ"א סופית – מייצגת את ההגה p.

[5]. ממאגרי המילון ההיסטורי עולה שנחום סוקולוב בחיבורו "שנאת עולם לעם עולם" (1882) כתב בפ"א כפופה (פיליפ), ואילו ביאליק בהקדמה לתרגומו ל"דון קישוט" (1912) בחר בדרך העברית יותר – בפ"א סופית (פיליף).

[6] לעומת זאת הכתיב טֶלֶסְקוֹף עוד שימש במילוני האקדמיה משנות השבעים, ורק במילון למונחי גאודזיה משנת תשנ"ג (1992) נקבע הכתיב טלסקופ.

[7] בשנת תש"ל (1970) בישיבת המליאה צז נתקבלה ההחלטה שתעתיק p לעברית יהיה פּ דגושה, אבל הפ"א הדגושה בסוף המילה לא נידונה במליאת האקדמיה. כללי התעתיק מלועזית לעברית פורסמו לראשונה בשנת תשל"ז (1977), ובשניים מן השמות הניתנים בהם כדוגמאות נכתבת פ"א כפופה בסוף המילה: פיליפּ, אוּלסופּ. בכללי התעתיק החדשים של האקדמיה משנת תשס"ז (2007) נאמר הדבר מפורשות: תעתיק p הוא פּ (בלי ניקוד: פ); פּ כפופה משמשת גם בסוף המילה (לדוגמה בּוֹטרוֹפּ).

[8] עם זאת בתעתיק המדעי מערבית לעברית תיכתב בסוף המילה כ"ף סופית (למשל מבארך).