לא לגאונים בלבד – הצצה היסטורית לשונית לתקופת הגאונים

העבודה במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון מספקת הצצה לחיי היום־יום של היהודים לפני כאלף שנה – בתקופת הגאונים – באמצעות אוסף של מכתבים בעברית שנשלחו אז ונשתמרו עד היום. חוקרי האקדמיה ממפים את כל המילים בעברית במפעל שאפתני ומיוחד, ובדרך פוגשים קצת היסטוריה וגם מפענחים צפנים.

ושמעתי בני כי הכאבתה את עיניך, ובאמונת שמים מיום ששמעתי זאת נגרה עיני לילה ויומם ומיאן [=ומאין] הפוגות. וכתבתה לי כי קניתה טִילָרִין [=מזרן]. ואם תישמע בני לעצתי. מכור אותו ויהיו הדמים [=הכסף] בידך. והשמר לך בני […]

המכתב הזה, שכתבה אם מאלכסנדרייה לבנה הנמצא בפוסטאט (קהיר של היום), הוא חלק מאוסף מכתבים המכונה "איגרות הגאונים" – שנכתבו בין המאה התשיעית למאה האחת עשרה לסה"נ. רוב האיגרות שיש בידינו מאותה תקופה נמצאו בגניזה הקהירית המפורסמת: אוסף עצום של כתבי יד שהשתמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר, ושפכו אור על סוגיות רבות בחקר תולדות העם היהודי והטקסטים העבריים.

אוסף האיגרות מתקופת הגאונים הוא אחד המקורות המעניינים והקדומים שבהם עוסקים החוקרים של מפעל המילון ההיסטורי באקדמיה ללשון העברית. שמן של איגרות הגאונים עשוי קצת לבלבל, אבל כפי שאפשר להבין מן האיגרת שבפתיחה, אין מדובר רק באיגרות שכתבו ה"גאונים" עצמם – אותם ראשי ישיבות של בבל וארץ ישראל באותה תקופה – אלא באיגרות שכתבו אנשים ונשים בני התקופה בענייניהם האישיים. המכתבים מגלים טפח מחייהם: מה העסיק אותם, מה הדאיג אותם, באילו תחומים נזקקו לעזרה ועוד.

במכתב שפתחנו בו אנחנו נתקלים באם מודאגת מלפני כ־1000 שנים, שבדיוק כמו בימינו מנסה להדריך את בנה שלא יבזבז כסף שלא צורך על "טילרין". טילרין – מילה יוונית שמשמעותה ככל הנראה מזרן. בהמשך המכתב האם קצת נוזפת וקצת דואגת, ולבסוף היא מבקשת: ואם יטיבך האל, עשה עימי חסד ובו מהרה להוציאני מהנה שלא אמות, ושלומך יגדל ואל ידל. אמן

בלי להשוות

מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית הוא מפעל שאפתני ומיוחד, שבמסגרתו חוקרי האקדמיה מנתחים טקסטים עבריים ממקורות רבים לאורך ההיסטוריה, מהעת העתיקה ועד סמוך לזמננו, וכל מילה מצטרפת למאגר מילים עצום – מעין קונקורדנציית ענק הממפה את השפה העברית. ספרות הגאונים, שחלק חשוב ממנה הוא אותן האיגרות, משתייכת לספרות העת העתיקה הכוללת גם את המקרא, את מגילות ים המלח, את ספרות חז"ל הענפה, את הפיוט הקדום ואת ספרות הקראים. בראש המדור החוקר את ספרות הגאונים במפעל המילון עומד זה שנים רבות ד"ר יחיאל קארה.

"אחד הדברים המיוחדים בעיסוק באיגרות האלו", מסבירה רות שטרן חוקרת במדור, "הוא שבניגוד לחוקרי המקרא או ספרות חז"ל, לפנינו קיימות האיגרות עצמן כפי שנכתבו באותה תקופה ממש!" היא מפרטת: "כתבי היד של המקרא ושל ספרות חז"ל הם העתקות של מה שנכתב הרבה קודם לכן. כלומר, כמעט אין בידי החוקרים חומרים ראשוניים ממש מהתקופה". ואולם לדבריה בפיענוח האיגרות יש גם קשיים: "אין כמעט אפשרות להשוות בין כתבי יד כדי להשלים מילים חסרות, כיוון שכל איגרת נכתבה פעם אחת בלבד ולא הועתקה שוב ושוב". ובכל זאת, "יש איגרות שאנחנו מזהים שנכתבו בתוך תבנית, ושם הנמען מתווסף לאחר מכן. פעמים אנחנו מזהים נוסחאות וסגנונות קבועים שלפיהם כתבו. אם כן לפחות ברמה העקרונית יכול להיות שאפשר לערוך השוואות מסוימות".

הבחירה בעברית

הבחירה של כותבי האיגרות לכתוב בעברית אינה מובנת מאליה: "זו לא הייתה שפת האם של איש באותה התקופה", מוסיפה החוקרת. "בתקופה הזאת בכל המרחב של ארץ ישראל, בבל, מצרים – מדברים ערבית, ובכל זאת הם כותבים זה לזה בעברית פעמים רבות, אף על פי שאולי היה נוח להם יותר לכתוב בערבית". סביר שבמקרים רבים העברית שימשה שפה מתווכת בין יהודים ברחבי העולם – במקום אחד מדברים יוונית ובמקום אחר ערבית, אך היהודים בכל מקום מבינים גם עברית, לפחות ברמה כלשהי. וכך הגיעו לידינו איגרות כתובות עברית. "ואולם", מדגישה החוקרת, "לפנינו מקרים שבהם מדובר בבחירה לכתוב בעברית. לא כתיבה הלכתית־רבנית, אלא כתיבה בענייני היום־יום, וגם כששני המתכתבים דוברים את אותה השפה – שאינה עברית".

"העבודה במפעל המילון ההיסטורי היא עבודת נמלים", מספרת החוקרת. "אנחנו עוברים מילה מילה, מנתחים אותה ומשייכים אותה לערך המילוני". אבל כשחוקרים איגרות כאלו, אי אפשר לנתק את המילים מן התוכן, ולעיתים נתקלים בסיפורים מעניינים ועולות תובנות מעניינות. כדי להבין את המשמעות של המילה, חייבים להבין את ההקשר. ובכל זאת "יש הבדל בינינו ובין היסטוריונים שמנתחים את האיגרות", היא אומרת. "ההיסטוריונים מנסים לתת לקורא טקסט קריא – הם מנסים להשלים קטעים שחסרים ברבות מן האיגרות הישנות הללו. לנו זה פחות חשוב…" היא צוחקת, "אותנו מעניינות המילים שבהן השתמשו וכתבו לאורך ההיסטוריה".

הצצה לחיים בתקופת הגאונים

אגב הניתוח הלשוני של המילים החוקרים במפעל המילון מוצאים את עצמם לומדים על חבורת מצורעים בטבריה הפונים בבקשת עזרה, מבינים שסיפורים על שבויים באותה תקופה אינם נדירים, פוגשים גרים שמתמודדים עם קשיים ועם רדיפות מצד הגויים. "ויש גם מקרים של חשד לשחיתות", אומרת איילת הראל, מרכזת מפעל המילון ההיסטורי. "שלמה בן יהודה ששימש גאון בארץ ישראל השאיר לא מעט איגרות. בתקופת כהונתו ישב לרוב בירושלים ומעט ברמלה. דמותו, כפי שהיא משתקפת מן האיגרות שבידנו, היא של אדם בעל שיעור קומה מבחינה רוחנית ומוסרית, איש צנוע, ישר, סלחן ומתון. אבל מסתבר שרבים קינאו בו וחשבו שהוא זוכה לטובות הנאה מתוקף מעמדו".

אותו גאון עצמו כנראה היה מודע לרינונים עליו, והוא כותב באיגרת אחת (שלא השתמרה בשלמותה בגלל קרעים וחורים בנייר):

מ<י יתן> לא נקריתי בשם זה [=גאון], אשר רבים מקנאים ויאמרו מתי ימות. חושבים כי הנאות רבות יבואו לידי, ובמותי ישובו אליהם.

באיגרת אחרת הוא מצטדק על 19 דינרים שלקח לעצמו ככל הנראה מתרומות שהגיעו לישיבה:

ונתרציתי לקחת הזהובים ההמה להעזר בהם על כל העת הקשה אשר אנו בו.

באותה איגרת עצמה הוא מנסה להשקיט את המהומה שקמה, ומתחייב להחזיר את הכסף: הוא כותב שהוא שולח חמישה דינרים לתחילת הפירעון, ועוד טלית ובגד כדי שבנו השוהה בקהיר ימכור אותם בעוד חמישה דינרים, ואת שאר הסכום הוא מבטיח להחזיר.

"בקשת הסיוע היא נושא נפוץ באיגרות הללו", אומרת שטרן, "יש שמדובר בפדיון שבויים, יש בקשת עזרה לגיורת שנותרה בחוסר כול, או פנייה לסיוע כלכלי לישיבות. כשטוב ויפה לא שולחים איגרת כדי להודיע על כך… כשקשה מבקשים עזרה".

פתיחות מפויטות ופיענוח צפנים

וקורה שאחרי שמצליחים לפענח את הטקסט מגלים שמה שהגיע לידינו אינו אלא הפתיחה הארוכה של האיגרת, ואין שום תוכן מעניין. לעומת זאת במקרים אחרים החוקר הוא כמו בלש החושף סודות.

אגב הפתיחות הארוכות, עובדת המדור מסבירה שהפתיחה היא פעמים רבות המקום שבו הכותב נותן ביטוי לכישוריו בפיוט ובחריזה. לדוגמה, באחת מהאיגרות שעניינה בקשה לסיוע בפדיון שבויים, הכותב מפאר ומברך את הנמען לאורך כמה שורות, ואז כהקדמה לתיאור המקרה הוא מוסיף:

ואם בכל עת הצרים מתרגשים / ואליהם מרגשים / עיניהם מעשישים / ורוחותם מבקשים / ומהונם למו מרשישים / ואל המזבח זר לשחוט מגישים / ולולי הנערץ בסוד קדושים / הנקדש במקהלות תרשישים / אזי היו נואשים / ומחיים פורשים…

ורק אז, אחרי מחצית האיגרת, הוא מגיע לעניין עצמו, ומציג את בקשתו לסיוע בפדיון של חמישה נערים שנשבו "בידי אכזרים" כדברי הכותב. "אבל יש איגרות שמה שנותר לנו מהן זו רק הפתיחה, ואפשר לכל היותר לנחש מה היה תוכן המכתב", היא מוסיפה.

אחת התופעות המעניינות נמצאת דווקא בסופן של האיגרות – בחתימות של הכותבים. בכמה חתימות אפשר למצוא אותיות שבמבט ראשון נראות כאילו פוזרו באקראי סביב שמו של השולח. אלא שמדובר לפעמים בצפנים שמסתתרות בהם מילים. הגילוי המסעיר הוא כפול: גם בעצם הפיענוח של הצופן, וגם בכך שהפיענוח מוסיף עוד מילים למאגר של מפעל המילון.

שלמה בן יהודה שכבר הזכרנו היה מוסיף את האותיות י' ג' ד' ל' ב' ת' ו' ר' ה' מסביב לשמו באופן אקראי, מעין סמליל. "אם אנחנו מצליחים לפענח שמדובר במילים 'יגדל בתורה' אנחנו יכולים להוסיף עוד ביטוי מן האיגרת למילון ההיסטורי. אמנם אין חידוש גדול בהוספת המילים 'יגדל' ו'בתורה' כשלעצמן, אבל הוספתן למילון כצירוף אחד 'יגדל בתורה' היא חידוש". לפעמים מדובר באותן מילים באתב"ש (כלומר א' מוחלפת ב־ת', ב' ב־ש' וכן הלאה) או בצופן אחר. "כשנתקלים בדבר כזה – בהתחלה אין לנו מושג מה כתוב. לפעמים אלו פסוקים, תאריכים, שמות ועוד. מאוד יפה לראות את הצפנים הללו, וזה גם חומר מילוני – אם אני מצליחה לפענח, יש לי עוד מילה!" מספרת רותה שטרן בגאווה על הצפנים שפיענחה.

לדוגמה ראשי תיבות של הפסוק "בִּטְחוּ בוֹ בְכָל עֵת עָם שִׁפְכוּ לְפָנָיו לְבַבְכֶם אֱלֹהִים מַחֲסֶה לָּנוּ סֶלָה" מתהלים (בתמונה). ויש צפנים שעדיין לא פוענחו. הם מחכים לחוקר הסקרן שיוכל להוסיף עוד כמה מילים למאגר של מפעל המילון ההיסטורי.

ערך וריאיין: אוֹרי סמואל

פרסום באתר ynet – משחיתות ועד צפנים: העברית המסתורית של מכתבי הגאונים