הביטוי "לא נס לחו" מקורו בספר דברים: לאחר תלאות רבות במדבר הגיע משה אל גבולה של הארץ המובטחת, זכה לראות אותה מרחוק, ואז מת. והכתוב אומר: "וּמשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז).
לֵחַ הוא שם עצם ופירושו לחלוחית, רטיבות, ובהשאלה רעננות, חיוניות. קרוב אליו שם התואר לַח המשמש גם בלשוננו; בלשון חכמים "מידת הלַח" היא מידת נוזלים.
לא נס לחו – לא חלפה חיוניותו. את הפועל 'נס' יש מפרשים על יסוד הערבית – יבש; אם כן 'לא נס לחו' פירושו 'לא יבשה הלחלוחית שבו'. המשורר משה אִבן עזרא, שהערבית הייתה שגורה בפיו, כותב באחד משיריו: "וינוס לחֶך וייבש כוחֶך". היום נוטים להבין את המילה 'נס' – 'ברח', כלומר 'לא נס לחו' פירושו 'לחו לא ברח ממנו'.
על האומללים ששרדו אחרי הפוגרום הגדול אמר ביאליק בשירו בעיר ההרגה: "מֵת רוּחָם, נָס לֵחָם, וֵאלֹהֵיהֶם עֲזָבָם".
בימינו עלתה תוחלת החיים, ואנשים שנחשבו בעבר זקנים, היום עוד כוחם במותניהם ואפשר לומר עליהם שלא נס לחם.
הערה: הכתיב 'לחה' בה"א בפסוק מספר דברים הוא כתיב קדום המשקף את הה"א שהייתה בְּכינוי הנסתר המקורי: סיומת ־ָהוּ שהתקצרה לסיומת ־וֹ. כתיב זה מתועד בעוד כמה מקומות, למשל בברכת יעקב ליהודה: "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה" (=העַיִר שלו). אף יש צורות שבהן השתמרה הסיומת בה"א עיצורית ממש, למשל פִּיהוּ, ביקשתיהו.
* שודר לראשונה ברשת ב' של קול ישראל בפינה ״רגע של עברית״.