המאמר מתאר את השתלשלות השימוש בזוגות הצירופים 'לא היו דברים מעולם' וניגודו 'כבר היו דברים מעולם', 'כבר היה לעולמים' וניגודו 'ולא היה לעולמים' – בתולדות הספרות העברית.
* * *
הצירוף "כבר היו דברים מעולם" הוא ככל הנראה בן המאה העשרים, ולכאורה הוא היפוכו המתבקש של הצירוף התלמודי "לא היו דברים לעולם" (או בצורתו המקוצרת להד"ם). מדוע לכאורה? משום שהראשון משיב לשאלת החידוש של ה"דברים" ואילו השני שולל את קיומם או מציאותם.
והינה התברר שלצורך שהוליד את הצירוף המאוחר יש פתרון כבר בספר קהלת: "כבר היה לעולמים". ואכן זוג ניגודים זה, שלכל אחד מהם מקור קדום – זה מלשון חז"ל וזה מלשון המקרא – מצוי בכתיבתם של פוסקים ופרשנים הנאמנים לנמצא במקורות.
זוג הניגודים הזה מעמיד מבנה דיאלקטי בעל שני צירים: ציר הקורפוס (מקרא / תלמוד) והציר הלוגי (חיוב / שלילה).
גישת סופרי "ההשכלה" ללשון הייתה אחרת: הם נטו לאחידות במקורות השאילה וראו בברכה התפתחויות בלשון. לא ייפלא אפוא שכתיבתם שמרה על סגנון המופת המקראי והפיקה מן הצירוף "כבר היה לעולמים" את הצירוף החדש: "לא היה לעולמים". בכך למעשה נוסף למבנה הדיאלקטי ציר היסטורי: לשון העבר / שינויים בהווה. הצירוף "כבר היו דברים מעולם" המשיך לקיים את עקרון האחידות הסגנונית אגב החלפת המקור במשנהו, והשלים את המשבצת הרביעית בתהליך הדיאלקטי ההיסטורי. עם זה תפוצתו בשימוש החי ייתרה את המתחרה המקראי "כבר היה לעולמים" ואת בן זוגו המשכילי גם יחד, ודחקה אותם משגרת הלשון.