ליאת

השם ליאת לבנות הוא שם חדש יחסית בשמי העברית. הוא מורכב מהמילית לִי ומכינוי הגוף אַתְּ, וכך הוא מורה על הקשר ההדוק שחשים ההורים כלפי התינוקת הנולדת.

במקרא אנו מורגלים בשמות מורכבים שבהם אחד הרכיבים משמש שם או כינוי לאלוהות (שמות תאופוריים) כגון אֶלְעָזָר או חֲנַנְיָה, ואולם שכיחותם של מבנים מורכבים אלו וכל שכן יצירת שמות חדשים בדרך זו הלכו ודעכו כבר בימי חז"ל (אם כי פה ושם יימצאו בספרות חז"ל שמות "חדשים" דוגמת עקביה). בעברית החדשה המבנה המורכב חזר וניעור, ובימינו משמשת קבוצה מכובדת של שמות פרטיים שאחד הרכיבים בהם הוא המילית 'לי'. כך נתקבלו השמות הנפוצים ליאב, ליאל, ליאור, ליאורה, לידור, ליה, ליהי, ליטל, לימור, לינוי, ליעד, לירז, לירן, לירון, אורלי, יהלי, וגם שירלי ואפילו לִי בלבד (בהשפעת הלעז). ברבים מהם שם העצם, כלומר הרכיב שאינו 'לי', משמש גם שם פרטי בעצמו (אור, אורה, דור, טל, מור, נוי, שיר וכו').

ליאת, כמו ליהי, הוא מן השמות הנדירים שאחד הרכיבים בהם הוא כינוי גוף פרוד (אני, אתה, את וכו'), ומן המקרא אנו מכירים שמות דוגמת אֲבִיהוּא ואֱלִיהוּא שבהם משמש כינוי הגוף 'הוא'. השם המקראי אֱלִיאָתָה אין פירושו 'אַתָּה הוא אלי' אלא 'האל אָתָה', כלומר 'האל בא'. הפועל הנדיר אָתָה מופיע בתנ"ך כמה פעמים, כגון "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" (דברים לג, ב), והוא הרגיל בארמית במשמעות 'בא'. גם בשם אֲנִיעָם – הרכיב 'אני' אינו כינוי הגוף, אלא פועל בשורש אנ"י שפירושו 'קונן', 'ספד'.

כיצד ננקד את השם ליאת?

לכאורה מצופה הניקוד "לִיאַתְּ", כניקוד מרכיבי השם, ואולם בשמות רבים המורכבים מחלקי דיבר אחרים (שאינם שם עצם), ניקוד השם הפרטי שונה לעיתים מניקוד רכיביו המקוריים. תופעה זו מוכרת כבר בשמות קדומים כגון יצחק ונתן. הפעלים יִצְחַק ונָתַן מנוקדים בפתח, כדין תנועת a בפועל שבאה בהברה סגורה ומוטעמת, ואולם שמות האנשים מנוקדים בקמץ – יִצְחָק ונָתָן; בדומה לכך גם השמות יִפְתָּח, יִגְאָל, חָנָן, יְהוֹשָׁפָט, יְהוֹיָדָע ועוד.

בשם ליאת מתעוררות שתי שאלות הנוגעות לניקוד הרכיב 'את'. נתחיל מן הסוף.

עקרונית אין מניעה לנקד את התי"ו בדגש (ובשווא), אך דומה שאין מי שנוהג כך. מה ההיגיון בכך? כידוע הדגש החזק מייצג מִכְפָּל (למשל נָחַתִּי ולא "נחתתי"), אלא שבסופי מילים עיצור כפול נעשה "פשוט", כלומר ללא דגש – למשל כַּפּוֹת לעומת כַּף (ולא "כַּףּ"), גַּלִּים לעומת גַּל (ולא "גַּלּ"). כינוי הגוף אַתְּ יוצא מן הכלל הזה והדגש נותר בסופו,[1] כנראה בהיקש לדגש בצורת הזכר אַתָּה.[2] ייתכן כי בניקוד השם הפרטי ליאת אין סיבה להפעיל את ההיקש הזה, ויש אפוא מקום להשמיט את הדגש מן התי"ו. מכיוון אחר פעל עליו כוחו של היקש אחר – שמות פרטיים רבים בנקבה המסתיימים ב־ת: גילת, יפעת, רינת וכיוצא בהם (וממילא אם אין דגש, אין מסומן השווא).

אשר לניקודה של האל"ף – בקמץ או בפתח – בעניין זה קשה לקבוע מסמרות. אם רואים את השם ליאת כמילה עצמאית (ולא כסך רכיביה) הרי שמצד הדקדוק אין זו אלא הברה סגורה ומוטעמת וניקודה בקמץ (בדמיון מה לשמות יִצְחָק ונָתָן שנזכרו לעיל, ואולי גם לשמות המקראיים המסתיימים ברכיב 'עַם' כמו אֲנִיעָם ויָקְנְעָם). ואולם דומה שדרך המלך לנקד ליאת בפתח (כך למשל בנספח השמות הפרטיים שבמילון אבן־שושן). עשויים להצטרף לכך כמה הסברים: (א) ניקוד הרכיב המקורי אַתְּ בפתח; (ב) מילים אחרות כגון כַּף ו־גַּן שנותר בהן הפתח משום שביסודן נסתיימו במכפל; (ג) ניקוד שמות נקביים בסיומת ־ַת: אֵילַת ו־אָסְנַת, ובכלל זה שמות פרטיים שצורתם נסמך: גִּילַת (מן גִּילָה), יִפְעַת (מן יִפְעָה), רִנַּת (מן רִנָּה) וכיו"ב.[3]

אם כן – הניקוד לִיאַת הוא המקובל והרווח.

______________________________

[1] יש הסוברים כי הדגש במילה אַתְּ אינו דגש חזק כי אם דגש קל, בהשפעת צורת הזכר אַתָּה (היינו בביצוע התי"ו כסותמת).

[2] הדגש החזק באַתְּ ואַתָּה מקורו בהידמות הנו"ן שבצורה הקדומות "אנתִ" ו"אנתַ", וכמו שנשתמר בערבית.

[3] ואומנם הצורות ב־ת הן צורות הנקבה המקוריות, ובשלב קדום יחסית חל המעתק ־ת > ־ָה בנפרד. למען האמת גם לגבי שמות אלו אפשר להתלבט שמא בימינו יש לנקדם בקמץ, כניקוד מילים מקראיות בנפרד דוגמת זִמְרָת ונַחֲלָת.