שם הפועל של נֶהֱנָה (מבניין נפעל, שורש הנ"י) הוא לֵהָנוֹת (ההגייה: lehanot), וללא ניקוד הוא נכתב ביו"ד: ליהנות. צורה זו היא גלגול של לְהֵהָנוֹת (ובלי ניקוד: להיהנות) כמו לְהֵרָאוֹת (בלי ניקוד: להיראות). הה"א הראשונה נשמטה בהגייה ובעקבות זאת גם בכתיבה, ותנועת הצירי עברה ללמ"ד: לֵהָנוֹת.
הצורה הרווחת בפי רבים לֶהֱנוֹת אינה תקנית, ונראה שהיא מושפעת מצורות שם פועל של בניין קל, כגון לֶאֱפוֹת וכן "לֶהֱגוֹת" (ויש לשים לב: הצורה התקנית היא לַהֲגוֹת, וכך גם בשמות פועל אחרים משורשים שה"א בראשם: לַהֲרוֹת, לַהֲמוֹת).
הנה הסבר דקדוקי מפורט לצורה לֵהָנוֹת:
הפועל נֶהֱנָה (בהווה: נֶהֱנֶה) הוא בבניין נפעל. סימן ההיכר של בניין זה הוא הנו"ן התחילית, כפי שאפשר לראות בצורות העבר וההווה: נִכְנַס, נִבְנָה (בעבר); נִבְנֶה, נִשְׁמָרִים, נִזְהֶרֶת (בהווה) וכדומה. גם בשאר הצורות – עתיד, ציווי, שם הפועל ושם הפעולה – הייתה אמורה להיות נו"ן הבניין, אלא שבצורות אלו היא מידמה לעיצור שאחריה ובמקומה בא דגש חזק באות הראשונה של השורש: יִבָּנֶה, הִכָּנְסוּ, לְהִכָּנֵס, לְהִבָּנוֹת, הִשָּׂרְדוּת.
כאשר האות הראשונה של השורש מייצגת עיצור גרוני אין דגש, ובמקומו יש תשלום דגש, כלומר צירי במקום חיריק: יֵאָמֵר, הֵאָסְפוּ, לְהֵעָלֵם, יֵרָאֶה, לְהֵרָאוֹת, וכך גם יֵהָנֶה, ומכאן לְהֵהָנוֹת. אלא שכבר בלשון חז"ל, אשר ממנה ירשנו את הפועל נֶהֱנָה, משמשת הצורה לֵהָנוֹת בהשמטת הה"א, כגון במשפט "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (בבלי עירובין לא ע"א, חולין פט ע"א).
צורה זו בהשמטת הה"א דומה לצורות אחרות המוכרות לנו מלשון חז"ל: לֵעָשוֹת (במקום להיעשות), לִמָּנוֹת (במקום להימנות), לִפָּנוֹת (במקום להיפנות). מכל אלו רק ליהנות משמשת גם בימינו.
אשר לכתיב המילה ללא ניקוד: לפי כללי הכתיב חסר הניקוד, כותבים יו"ד במילים שיש בהן צירי לתשלום דגש (במקום חיריק): להיעשות, להיראות, להיאמר, ומכאן גם ליהנות. כך גם בעתיד – איהנה, ייהנה, תיהנה, ייהנו וכו' (בניקוד: אֵהָנֶה, יֵהָנֶה, תֵּהָנֶה, יֵהָנוּ); ובציווי – היהנה, היהני, היהנו (ובניקוד: הֵהָנֵה, הֵהָנִי, הֵהָנוּ).