הפועל לקלס נדיר למדי בלשון הדיבור בעברית בת ימינו. הוא מוכר למשל מרצף לשונות השבח בתפילת "נשמת כל חי" הנאמרת בשחרית של שבתות וימים טובים ובהגדה של פסח: "לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס…" – ומכאן שמובנו הבסיסי הוא 'להלל ולשבח'.
עיון בפסוקי המקרא מעלה תמונה שונה בתכלית: הפועל לקלס, וגם שמות העצם מן השורש קל"ס, באים במשמעות ההפוכה – 'ללעוג ולבזות'. כך למשל במזמור תהלים (שנאמר בתשעה באב בחלק מעדות ישראל): "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (עט, ד), כך בספר יחזקאל: "עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכׇל הָאֲרָצוֹת" (כב, ד), וכך בתיאור כינויי הגנאי שמטיחים הנערים בנביא אלישע: "וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" (מלכים ב ב, כג). ההוראה השלילית של קל"ס במקרא התגלתה גם בלשון האוגריתית – לשון שמית־צפונית עתיקה – בשורש קל"ץ שמקובל לפרשו כ'העליב, השפיל' (העיצור צ היה עיצור נחצי, בדומה ל־ص בערבית, והרי שצלילו קרוב ל־ס).
השורש קל"ס יוצא אפוא לשתי הוראות מנוגדות: בלשון המקרא – לגנאי, בלשון חכמים – לשבח.[1]
מה פשר העניין? אפשר היה לומר שזהו מקרה נוסף של שורש שמורה דבר והיפוכו כמו השורש נכ"ר – ממנו גם הִכִּיר וגם הִתְנַכֵּר (ראו כאן), אך במקרה זה נראה שיש הסבר אחר.
על פי רוב מקובל להסביר כי לקלס בלשון חכמים הוא פועל שנגזר מן המילה היוונית καλῶς (קאלוס), 'יפֶה'. מילה זו באה במטבעות לשון של שבח וברכה ביוונית, ומן התלמוד הבבלי אנו למדים שהיא עצמה שימשה בתקופת חז"ל בלשון הדיבור (שבת קח ע"א). כמו הפעלים ספג, פייס, טיגן ופרנס, גם קילס הוא ככל הנראה פועל בעברית שנגזר ממילה יוונית, והוא שימש באותה משמעות גם בלהגי הארמית – היהודית, הנוצרית והשומרונית. מכאן נגזר גם בלשון חז"ל שם העצם קילוס: "מאה וארבעים ושבעה מזמורות שכתוב בתהלים כנגד שנותיו של אבינו יעקב. מלמד שכל הקילוסין שישראל מקלסין להקב"ה כנגד שנותיו של יעקב…" (ירושלמי שבת טז, א; טו ע"ג).
חוקר ספרות חז"ל שאול ליברמן הסביר כי לקלס לא החליף סתם פועל עברי רגיל כמו 'לשבח', אלא היה מיוחד במקורו הלועזי להקשרים מסוימים: דווקא לשליט, ומכאן בהרחבה בעברית ובארמית גם לקב"ה, לחתן וכלה, ואפילו לחכם על דברי חוכמתו (הוא מסביר למשל את לשון התגובה "יפה אמרת" המצוי בספרות חז"ל בדרך של תרגום שאילה).[2]
נראה שבעברית ימינו נוצר בידול בשימוש במילים מן השורש קל"ס: לחיוב – בפועל 'לקלס' ובשם הפעולה 'קילוס' או 'קילוסים', ולשלילה – בעיקר בצירוף המקראי 'לשים ללעג ולקֶלֶס'.
————————————————————–
[1] למעשה הבחנה זו נוּסחה כבר בחיבור מדרשי מתקופת הגאונים לפני למעלה מאלף שנה.
[2] היו שפקפקו בהסבר הזה. לטענתם לא סביר שתתקבל בפי הדוברים מילה מחודשת בהוראה חיובית שזהה לחלוטין למילת גנאי שמוכרת להם מן המקרא. לכן היו שניסו להראות כי השורש קל"ס היה במקורו ניטרלי, ובשלב קדום יצא לשתי הוראות מנוגדות בדרך של צמצום משמעות. אחת הראיות לכך היא המילה קילוס בלשון חז"ל שעניינה 'רקיעה ברגל' (או 'קפיצה'), פעולה שעשויה להילוות לשמחה או לרוגז (ואומנם גם במקרא בא השורש קל"ס בפסוק שרבים מפרשים בהקשר חיובי: "לְקַלֵּס אֶתְנָן" [יחזקאל טז, לא]; רש"י על אתר: "לדבר ולהתהלל באתנן יפה"). חוקר הלשון חיים רבין אף הציע כי השורש קל"ס כלל אינו שמי, ובתקופה קדומה התגלגל מן הפועל kalleš בחיתית, שפה הודו־אירופית שדוברה בעת העתיקה באסיה הקטנה. פועל זה שימש בהקשר של פולחן בהוראת 'קרא', 'הזמין', והוא עשוי לדעתו לשמש בקשת רחבה של מבעים.