במאמר רחב יריעה מציג בן־חיים את השקפתו על העברית בת ימינו ועל זיקתה לרובדי העברית שקדמו לה, ודן בסוגיית הכוונת הלשון. הוא מציע לקורא להכיר בחיוניותה של העברית החדשה ועם זאת הוא קורא לטיפוחה כשפת תרבות ולשמירת הרציפות ההיסטורית עם העברית המוּרשת.
המאמר עשיר בדוגמאות מאלפות מכל ענפי הלשון. בסופו בן־חיים מתפלמס עם חיים ב' רוזן ועם יצחק לבני על עמדות שהביעו ביחס לעברית החדשה.
פרקי המאמר: (א) הבלשנות – נושאה ומטרתה; (ב) משמעותה של 'תחיית העברית'; (ג) גלגולי העברית הספרותית כיסוד להתחדשות הדיבור; (ד) העברית החיה וטיפוחה.
המאמר התפרסם לראשונה בלשוננו לעם ד (תשי"ג), ושב ונדפס בספרו של זאב בן־חיים "במלחמתה של לשון", ירושלים תשנ"ב, ונוספו לו עדכונים ותיקונים.