במאה האחת־עשרה לסה"נ, החל מהשליש השני שלה, נכתבו בביזנטיון חיבורים קראיים בלשון העברית העוסקים בתחומים שונים, כגון הלכה, תאולוגיה ודקדוק. חיבורים אלה הושתתו על טקסטים שחיברו בערבית חכמים קראים בירושלים, ולמעשה רבים מן החיבורים הביזנטיים העבריים לא היו אלא תרגומים של יצירות ירושלמיות הכתובות בערבית.[1] לפיכך לא ייפלא כי המינוח הדקדוקי המשמש בחיבורים האלה משקף את המונחים הדקדוקיים הערביים של היצירות הירושלמיות (אלה הושפעו מן המונחים ומן התפיסות של המדקדקים הערבים). נציג כאן כמה דוגמאות למינוח זה.
המונחים הדקדוקיים שיידונו להלן מרוכזים בטבלה לנוחות הקורא:
| המונח העברי | המונח הערבי | הוראתו של המונח |
| שֵׁם | אִסְם | שֵׁם |
| מַעֲשֶׂה | פִעְל | פועַל |
| מְשָׁרֵת | כַ'אדִם | מילית |
| מַעֲשֶׂה בַּנֶּפֶשׁ | פִעְל פי אלנַפְס | פועל עומד |
| מַעֲשֶׂה בְּזוּלַת הַנֶּפֶשׁ | פִעְל פי גַיְר אלנַפְס | פועל יוצא |
| מַעֲשֶׂה בְּזוּלָתוֹ | פִעל פי גַירה | פועל יוצא |
| שֵׁם מַעֲשֶׂה | אִסְם פִעְל | שם פעולה, מקור |
| עוֹשֶׂה | פַאעִל | (1) בינוני פועֵל (2) נושא (במשפט) |
| עָשׂוּי | מַפעול | (1) בינוני פעול (2) מושא (במשפט) |
| פֹּעַל | פִעְל | פועַל |
| שֵׁם פּוֹעֵל | אִסְם פַאעִל | בינוני פועֵל |
| שֵׁם פּוֹעֵל | אִסְם מֻתַצַרִּף | שם שנגזרת ממנו מערכת נטייה פועלית |
המילים נחלקות לשלושה חלקי דיבר: שֵׁם, מַעֲשֶׂה (פועַל) ומְשָׁרֵת (מילית). כך למשל נאמר בחיבור מְאוֹר עַיִן: "וכאשר פתרתי לך גבול השם והמעשה והמשרת, אתה תוכל תחלק ותדריך כל המקרא וכל הלשון שם ממעשה ומעשה ממשרת". כוונת הדברים היא: אחרי שהגדרתי לך, קורא החיבור, את המושגים שֵׁם, פועַל ומילית, תוכל לנתח את הטקסט העברי המקראי לחלקי דיבר אלה.
המעשה נחלק לשניים: מעשה בַּנפש (פועל עומד) ומעשה בְּזוּלַת הנפש או מעשה בזולתו (פועל יוצא). כך למשל נכתב בספר המִצווֹת ללוי בן יפת הלוי: "כמ' [=כמו] השקיף – מעשה בנפש". כלומר הפועל הִשְׁקִיף הוא פועַל עומד. ובמאור עין נאמר: "יש מעשה בזולת הנפש ואין לו עשוי". והכוונה היא: יש פעלים יוצאים אשר אין להם בינוני פעול.
המונח שם מעשה משמש בחיבורים הביזנטיים לציון שם פעולה ומקור. כך למשל נכתב בחיבור עֲדַת דְּבוֹרִים: "ופעולה – שם המעשה, כגון 'וגם קבורה לא היתה לו'". כלומר יש שמות במשקל פְּעוּלָָה המשמשים שם פעולה, כגון קְבוּרָה בקהלת ו, ג. וכן אנו מוצאים במאור עין: "דע כי שם המעשה – שם הנענוע, כמ' אָכול ואכילה ואוֹכֶל".[2] והכוונה היא: שם המעשה הוא שם של פעולה. כך למשל אָכוֹל, אֲכִילָה ואֹכֶל הם שמות של פעולת האכילה.
המונח עושה משמש – בדומה למונח הערבי פַאעִל – הן לציון נושא (במשפט) הן לציון בינוני פועל. כך לדוגמה מובנו הוא נושא בקטע מתוך מאור עין: "כאש' [=כאשר] תאמר 'קָבַר אברהם', יהיה אברהם עושה". כלומר במשפט "קָבַר אַבְרָהָם" (בראשית כג, יט) משמש אַבְרָהָם נושא. ואילו בקטע מתוך בראשית רבה לישועה בן יהודה המובן של עושה הוא בינוני פועל: "א'א' [=אם אמר]: מהו הציווי מן מרחפת? – נ'ל' [=נֹאמר לו]: רחפי, מפני כי המם הוא מם העושה, והוא רוכב, לא בנוי". כוונת הדברים היא: הציווי מן המילה מְרַחֶפֶת (בראשית א, ב) הוא רַחֲפִי מפני שהמ"ם במילה זו היא תחילית של בינוני פועל והיא "רוכבת", כלומר כשיוצרים מן הבינוני צורת ציווי, מ"ם הבינוני נשמטת ואין צורך בהוספת התחילית ה"א (בשונה ממ"ם "בנויה").
בדומה לכך המונח עשוי משמש – כמו מַפעול הערבי – הן לציון מושא (במשפט) הן לציון בינוני פעול. כך למשל מובנו הוא מושא בקטע מתוך ספר המצוות ללוי בן יפת הלוי: "וזה משום כי אמ' [=אמר] 'את זובו', וזובו הוא עשוי מיוחש". כוונת הדברים היא שהמילה זוֹבוֹ במשפט "רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ" (ויקרא טו, ג) היא מושא בעל כינוי קניין. ואילו בקטע שהובא לעיל מתוך מאור עין – "יש מעשה בזולת הנפש ואין לו עשוי" – עשוי הוא בינוני פעול.
ראוי לציין כי המינוח בחיבורים הביזנטיים אינו אחיד לחלוטין, ולעתים אף משמשים כמה מונחים נרדפים באותו חיבור. לדוגמה בספר הפתרון אפשר למצוא הן את המונח מעשה הן את המונח פועַל לציון המושג פועַל. המונח הרגיל בחיבור זה לפועַל הוא מעשה, למשל: "יִזָרָע הוא לשון זכר, והוא מעשה בנפש". כלומר המילה יִזָּרַע היא פועַל עומד בלשון זָכָר. אך פעם אחת מופיע בחיבור זה המונח פועַל: "כי אלה כלם מתפעלים לפעל הכבד". הכוונה היא שהצורות השמניות קִטֵּר (ירמיהו מד, כא), דִּבֵּר (שם ה, יג) ושִׁלֵּם (דברים לב, לה) אשר נזכרו קודם לכן בחיבור – נגזרים מהן פעלים כבדים. לעומת זאת המונח המשמש במובן בינוני פועֵל בספר הפתרון הוא בדרך כלל לא עושה כי אם שם פועֵל, למשל: "ורר הוא ישרת לב' הדרכים: מעשה עבר בנפש ושם פועל". כלומר המילה רָר יכולה לשמש גם פועַל עומד בעבר וגם בינוני פועֵל. המונח שם פועֵל מופיע בחיבור זה גם לציון שם שנגזרת ממנו מערכת נטייה פועלית, כתרגום למונח הערבי אִסְם מֻתַצַרִּף. למשל: "ומהם שמות פועלים, יבוא מהם צווי וזולתו, כמ' קֶבֶר, שֶבֶר". כלומר המילים קֶבֶר ושֶׁבֶר הם שמות שנגזרת מהם מערכת נטייה פועלית, כגון צורות ציווי. אם כן מונח ערבי אחד עשוי להיות מתורגם ביותר מדרך אחת (פִעְל מתורגם מעשה או פועַל; פַאעִל מתורגם פועֵל או עושה), ומונח עברי אחד עשוי לתרגם מונחים ערביים שונים (פועֵל מתרגם את פַאעִל או את מֻתַצַרִּף). זו אחת הסיבות שהטקסטים הביזנטיים העבריים בהירים פחות ממקורותיהם הירושלמיים הכתובים ערבית.[3]
[1] ראו: A. Maman, "Karaite Hebrew", Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics, ed. Geoffrey Khan, Brill Online 2014
[2] הניקוד במקור וכך גם במובאות האחרות.
[3] המונחים הערביים אסם, פעל, כ'אדם, פעל פי אלנפס, אסם פעל, פאעל, מפעול, אסם פאעל ואסם מתצרף משמשים למשל בחיבור הדקדוקי הקראי הירושלמי כִתַאב אלעֻקוּד. ראו את רשימת המונחים הדקדוקיים אצל: N. Vidro, A Medieval Karaite Pedagogical Grammar of Hebrew: A Critical Edition and English Translation of Kitāb al-ʿUqūd fī Taṣārīf al-Luġa al-ʿIbrāniyya, Leiden 2013, pp. 391–405
המונח פעל פי אלגיר משמש למשל בדקדוק של החכם הקראי הירושלמי אבו יעקוב יוסף אבן נוח. ראו: G. Khan, The Early Karaite Tradition of Hebrew Grammatical Thought: Including a Critical Edition, Translation and Analysis of the Diqduq of ʾAbū Yaʿqūb Yūsuf ibn Nūḥ on the Hagiographa, Leiden 2000, p. 149