השם הרווח למכל המשמש לכיבוי שרפות הוא מַטָּף, ואולם שמו התקני הוא מַטְפֶּה.
את המונח מַטְפֶּה חידש ועד הלשון העברית במילון למונחי כבאות שיצא לאור בשנת תש"ז (1947) בשיתוף מרכז מכבי האש בארץ ישראל. המילה חודשה על פי המשמעות 'כיבוי' שיש לשורש טפ"י (או טפ"א) בשתי אחיותיה החשובות של העברית: הארמית והערבית. השורש הארמי טפ"י בא למשל בתרגום אונקלוס לפסוק "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו) – המילים "לא תכבה" מתורגמות "לָא תִּטְפֵי".
בערבית השורש הקרוב טפ"א הוא הרגיל בהקשר של כיבוי אש:
- طَفِئَ (טַפִאַ) – כָּבָה;
- إِطْفَائِيّ (אִטְפַאאִיּ) – כַּבַּאי;
- המונח המקביל למַטְפֶּה הוא مِطْفَأَة (מִטְפַאַה).
גם באנגלית שמו של המכל הזה נגזר ממילה שמשמעה כיבוי: extinguisher (מן extinguish – לכבות).
עם השנים צמחה לצד המילה המקורית מַטְפֶּה המילה מַטָּף. איך נוצרה מילה זו אפשר רק לשער: מכיוון שהשורש טפ"י אינו מוכר לרוב דוברי העברית, לא הובן השם מַטְפֶּה כמציין כיבוי אלא כמציין טפטוף והטפה והחלו לקרוא לו מַטָּף. ככל הנראה קרה הדבר בגזירה לאחור מצורת הרבים של מַטְפֶּה: מטפים. צורה זו אמורה להיקרא מַטְפִּים ובנסמך מַטְפֵּי־(כיבוי אש), אך ללא ניקוד נקראה בטעות כריבוי של מַטָּף: מַטָּפִים, מַטְּפֵי־.
ואולם אין כל קשר בין מכל כיבוי האש לטפטוף והטפה: חומר הכיבוי אינו מטפטף מן המכל אלא מותז ממנו בחוזקה, ויתרה מזו: במַטְפִּים הנפוצים ביותר אין כלל נוזל כי אם גז, קצף או אבקה.
מתוך "מלון למנחי כבאות" (עברי–אנגלי–גרמני) בהוצאת ועד הלשון העברית בהשתתפות מוסד ביאליק ומרכז מכבי־האש בארץ־ישראל, תל־אביב תש"ז (1947):
