תחומי דעת רבים עוסקים בתחושה שהאדם חש כלפי מי שהיטיב איתו: תורת המוסר, פילוסופיה, פסיכולוגיה התפתחותית ועוד. התחומים האלה מלמדים כי מדובר במושג מורכב. יש בו יסודות אחדים, ויש הבדלים בתפיסתו בקרב בני דתות ותרבויות שונות. מה השם המתאים ביותר לתחושה זו? איזה רכיב הוא העיקר בו? אין תשובה אחת אוניברסלית על השאלה הזאת; אדרבה, בעיקרון השמות יכולים להיות מגוונים למדי, לדוגמה "הערכת המיטיב", "כיבוד החסד", "רגש תודה" ואולי "חובת תודה" (בתרבות המחייבת את התחושה הזאת או את ביטוייה במעשים).
בשמו של המושג הזה בעברית הקלסית מצויה תמיד המילה טובה – המציינת את מה שהאדם קיבל, ולא תודה או הודיה – המציינת את מה שהוא חב בעבור הטובה שקיבל. הביטוי הקדום ששימש בהקשר זה הוא החזיק טובה. על הנאמר בספר דברים "אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (לב, מו) דרש מדרש ספרי "אמר להם: צריך אני להחזיק לכם טובה שתקיימו את התורה אחרי, אף אתם צריכין אתם להחזיק טובה לבניכם שיקיימו את התורה אחריכם" (סימן שלה). הפועל החזיק משמש כאן במשמעות מושאלת: מי שמבין שקיבל טובה כאילו אוחז בה. בפרקי אבות מובא הביטוי בתיאור ההערכה שאדם עשוי לחוש כלפי עצמו, מעין גאווה: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (ב, ח).
בלשון ימינו הביטוי הכיר טובה נפוץ מן הביטוי החזיק טובה. הוא רווח מאוד בספרות העברית המאוחרת, ונראה שמקורו בספרות ימי הביניים. רש"י בפירושו לתלמוד השתמש בצירוף הכיר להחזיק טובה (עבודה זרה ה ע"א).
ההפך ממחזיק טובה או מכיר טובה הוא כפוי טובה, וגם ביטוי זה מורש מלשון חכמים ולשון ימי הביניים. לכאורה הקשר בין הפועל כָּפָה במשמע 'הכריח' ובין אי־הכרת טובה אינו שקוף. במילון בן־יהודה מוסבר שהשורש כפ"י משמש כאן במשמעות של העלמה, כמו שכופים כלי (הופכים אותו על פיו) מעל חפץ כדי להסתירו.
בערבית משמש במשמעות 'כפוי טובה' ביטוי דומה למדי – ناكر للجميل (נאכּר לל־ג'מיל), 'אינו מכיר טובה', משורש נכ"ר המצוי גם בעברית במשמעות השלילית כגון בפועל הִתְנַכֵּר (לעומת הִכִּיר משורש זה במשמעות ההפוכה).
שלא כמו בעברית, בלשונות רבות באירופה הביטויים שמשמעם 'מכיר טובה' מכילים את שורש המילה שפירושה 'תודה', מעין 'מלא תודה' או 'בעל תודה': dankbar בגרמנית וביידיש, grateful או thankful באנגלית וביטויים דומים בלשונות הסלאוויות. אותם התארים במוספיות השלילה, כגון undankbar בגרמנית או ungrateful ו־thankless באנגלית, הם החלופות של כפוי טובה בלשונות אלו. באחדות מלשונות אירופה מילה שמשמעה 'תודה' היא גלגול מטונימי של מילה שמשמעה 'חן', 'חסד', כגון χάρις ביוונית (בתעתיק לטיני: kharis, היא מקור המילה האנגלית charity 'צדקה') ו־gratia בלטינית, וכך גם הצירוף העברי חן־חן שנוצר בהשראת פסוק מזכריה (ד, ז) ומשמש במשמעות 'תודה' בלשון ימי הביניים וגם בעברית בת ימינו. לעומת זאת בגרמנית ובלשונות הקרובות לה המילה שמשמעה 'תודה' התפתחה בדרך אחרת.
לשונות אירופה הנוקטות לשון תודה במשמע 'הכרת טובה' השפיעו על העברית בעת החדשה, וכך נולד הצירוף הכיר תודה בספרות ובעיתונות העברית בחו"ל במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים. דמיון הצליל של המילים טובה ותודה ודאי סייע להיווצרות הצירוף הזה. לכאורה הצירוף הכרת תודה אינו הגיוני כל כך, משום שאדם שעשו לו טובה הוא עצמו אומר תודה, ואינו צריך להכיר בה. זאת ועוד: משמעות היסוד של השורש יד"י שממנו נגזרת המילה תודה הוא 'הכרה באמת', לכן יש כפילות בהכרת תודה. ייתכן שבדיעבד הביטוי נתפס בתור חָסֵר (אליפטי) במשמע 'הכרה בחובת ההודיה'.
הצירוף הכיר תודה עלה מאירופה לישראל. לדוגמה, הסופרת החלוצה נחמה פוחצ'בסקי הרבתה להשתמש בו. לעיתים אפילו סופרי המופת בראשית המאה העשרים השתמשו בצירוף הזה. ביאליק נקט את הביטוי פעמיים במהדורה הראשונה של סיפורו "מאחורי הגדר" (בכתב העת השלֹח בשנת תרס"ט-תר"ע), ואולם במהדורות המאוחרות יותר של הסיפור הוחלף הצירוף בהכיר טובה, כנראה בעקבות עריכה של ביאליק עצמו.
התרחבות השימוש בלשון העברית בכתב ואחר כך גם בעל פה בעת החדשה הולידה צורך בגיוון ביטויים של פעולות הדיבור, ובכלל זה פעולת ההודיה. אדם שנהנה מעזרה נדיבה או מגמילות חסד יוצאת דופן עשוי להרגיש שביטויי השגרה תודה רבה או חן חן הם סתמיים ונדושים מכדי להביע את רגשותיו. במאה התשע־עשרה החל לשמש צירוף חדש – אסיר תודה בתבנית הצירוף המקראי אסיר תקווה (זכריה ט, יב). הוא מביע תחושת חובה עמוקה כעין אסיר הכלוא בתחושת חיוב התודה לאיש חסדו. הצירוף מזכיר במקצת שימוש בפועלי חבות להבעת טובה בלשונות אירופה, כגון באנגלית I am very obliged to you. לא מן הנמנע שהצירוף אסיר תודה נוצר לפני הצירוף הכיר תודה והיה אחד המניעים להיווצרותו.
בלשון ימינו יש המחליפים הכיר טובה בהוקיר טובה, שוב בשל קרבת הצליל וקרבת המשמעות גם יחד. בביטוי הוקיר טובה יש מידה של היגיון, אבל אין בו דיוק, שכן אנו רוחשים כבוד (יְקָר) בעיקר למיטיבינו ולא לטובות שהם עושים. בסופו של דבר יש שהדוברים משתמשים גם בצירוף הוקיר תודה, שאינו מזכיר כלל את הצירוף מן המקורות – החזיק טובה.