ממנוּ או מאיתנו?

בגוף ראשון רבים אפשר לומר גם מִמֶּנּוּ וגם מֵאִתָּנוּ (בלי ניקוד: מאיתנו) – "תמיד תהיה אחד ממנו" וגם "תמיד תהיה אחד מאיתנו". מִמֶּנּוּ היא נטייה של מילת היחס מִן,[1] ואילו מֵאִתָּנוּ היא נטייה של צירוף היחס מֵאֵת המשמש באותה משמעות.

הנטייה מִמֶּנּוּ משותפת לשני גופים: נסתר (הוא) ומדברים (אנחנו). שימוש כפול זה מוכר כבר מן המקרא, למשל: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" (בראשית ג, יא) – בגוף נסתר, לעומת "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (בראשית כו, טז) – בגוף מדברים. בגלל כפל המשמעות הזה רבים מעדיפים כיום לנקוט למדברים את הצורה מֵאִתָּנוּ. כך קרה שצורה זו רווחת מאוד בכל משלבי הלשון, לעומת נטיות הגופים האחרים – מֵאִתִּי, מֵאִתּוֹ, מֵאִתְּכֶם וכדומה – המשמשות בעיקר בלשון הגבוהה.

ממנוּ או ממנוֹ?

ההגייה הרווחת מִמֶּנּוֹ (בתנועת o) לנסתר נחשבת טעות. הגייה זו מושפעת מן הכינוי הרגיל של הנסתר בחולם (סִפְרוֹ, אֶצְלוֹ וכיו"ב) ונוצרה גם מתוך רצון לבדל בין צורת הנסתר לצורת המדברים. מעניין כי את ההבחנה הזאת ניסו להנהיג כבר כמה מפוסקי ההלכה בימי הביניים, בייחוד במזרח אירופה (בהקשר של הלכות גיטין). אך כאמור בלשון התקנית נוהגת צורת מִמֶּנּוּ בשורוק הן לנסתר הן למדברים כמסורת ניקוד המקרא (מִמֶּנּוּ בשורוק לנסתר כמוהו כצורות מלעיליות אחרות כגון אֵינֶנּוּ ועוֹדֶנּוּ וכמו כינוי המושא המלעילי לנסתר יִשְׁמְרֶנּוּ).

על מסורות אחרות של הגיית ממנו

לעומת נוסח המסורה למקרא, שבו אין כל הבדל בין נטיית מִן בנסתר לנטייתה במדברים, בשתי מסורות אחרות של העברית יש הבחנה בין שני הגופים האלה: בהגייה הבבלית של העברית נָהֲגָה צורת מִמֶּנּוּ לנסתר לעומת מִמֵנוּ (בצירי ובלי דגש) למדברים (השוו: יִשְׁמְרֶנּוּ – ישמור אותו; יִשְׁמְרֵנוּ – ישמור אותנו); ובמסורת השומרונים של הגיית המקרא נוהגת צורת מִמִּנּוּ לנסתר ומִמָּנוּ (כמו לָנוּ, בָּנוּ) למדברים. ההבחנה הבבלית בנטיית הגופים משתקפת בדרשה של רבי חנינא בר פפא על דברי המרגלים "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג, לא) – "אל תקרי ממנו אלא ממנו, כביכול, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם" (בבלי סוטה לה ע"א), כלומר 'אל תקרי מִמֵנוּ [אנחנו] אלא מִמֶּנּוּ [הוא]'.[2] את מסורת ההגייה הזאת מזכירים גם כמה מן המדקדקים של ימי הביניים, ובהם דונש בן לברט, יונה אבן ג'נאח ואברהם אבן עזרא.

_____________________

[1] בהכפלת מילת היחס, כמו שקורה גם בצורות מִמֶּנִּי ומִמֶּנָּה.

[2] רש"י, שבמסורת שלו לא הייתה הבחנה בין נטיית מִן בנסתר ובמדברים, סבר שאין כאן מקום לדרשת 'אל תקרי', שהרי ההבדל הוא רק במשמעות ולא בצורה: "אל תקרי – לא גרס שאין הפרש קרייה בין ממנו הנאמר על יחיד שנדברים עליו לממנו של רבים שאומרים על עצמן". ואומנם בתלמוד הירושלמי, שכותביו לא הבחינו בין הצורות, נזכרת דרשה דומה בשם רבי שמעון בן לקיש בלא שינוי ההגייה: "דיברו דברים כלפי למעלן; כי חזק הוא ממנו – אמר כביכול לא יכיל להון [כלומר: כביכול הוא – הקב"ה – אינו יכול להם]" (תענית ד:ה, סח ע"ד).