כשהתגלו מגילות מדבר יהודה הייתה ציפייה גדולה שהינה "החוליה החסרה" המשלימה את החלל שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. אבל התברר שיש לנו עסק עם שלוחה צדדית של העברית, ולא חוליה המשתלבת שילוב אורגני, לינֵיארי, בשרשרת הלשון הידועה לנו ממקורותינו. אף על פי כן יש בה השתקפויות גלויות של הלשון שרווחה במגזרים אחרים באוכלוסיית הארץ באותה תקופה. כך, למשל, יש שהמגילות מעידות על המשך קיומן של מילים הידועות מן הממצא האפיגרפי של תקופת הבית הראשון, וכן הן מקדימות את התיעוד של מילים האופייניות לתורה שבעל פה, כגון השם תרנגול, תואר הפועל עכשיו או הביטוי לאחת בהוראת 'מאוד', וכגון המילה זעטוט, שהייתה ידיעה עקיפה על קיומה. וכן מונחים הלכתיים המבשרים את המינוח המגובש שבתורה שבעל פה.
מבחינתו של בן דורנו, הייחוד של המגילות הוא דרישת השלום שהן שולחות לנו מן העבר הרחוק, בדילוג על פני המורשת הספרותית, כביכול בקפיצת הדרך, בלא גלגולי המסירה המאפיינים את המקורות שלנו. לכן מעניינת מאוד הנוכחות של לשון המגילות בעברית החדשה.
במאמר זה הכותב מביא לפנינו לקט דוגמאות הממחישות את נוכחות לשון המגילות בעברית שלנו: מילים וביטויים שנשאלו ישירות מן המגילות או שצמחו בדרך עצמאית לפני גילוי המגילות ונמצאו מכַוונים למתועד במגילות, מהם שגון המשמעות שהתפתח בהם מרמז על השפעה של המגילות.