רשימת שמות הבנות המפורסמת במקרא היא זו של בנות צלפחד: "וּצְלׇפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלׇפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חׇגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה" (במדבר כו, לג).
השמות מַחְלָה וחׇגְלָה לא ממש אומצו בימינו, את מִלְכָּה ו־תִּרְצָה אפשר היה למצוא בעבר מעט יותר, ואולם מי שמככב בעשרות השנים האחרונות הוא ללא ספק השם נֹעָה.
בספר במדבר מתוארת דרישתן של בנות צלפחד במעמד קהל רב לקבל נחלה בארץ המובטחת: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר… תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (כז, ב–ד). אלוהים רואה זאת בחיוב והן זוכות למבוקשן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (שם, ו–ז). בקבלת דרישה זו נוצר תקדים משפטי שעיגן את ירושת הבנות בנחלת אביהן, וכך אדם שנפטר ללא יורשים בנים, בנותיו יורשות אותו ולא קרוביו האחרים (כגון אחיו).
פרקי ההתנחלות שבספר יהושע מאשרים שכך אכן קרה – בנות צלפחד קיבלו את המובטח להן בנחלת שבט מנשה. מעשה זה של בנות צלפחד ודמותן בכלל זוכים להערכה רבה גם בכמה מאמרי חז"ל, למשל: "בנות צלפחד חכמניות הן דרשניות הן צדקניות הן" (בבלי בבא בתרא קיט ע"ב); "יפה כוח נשים מכוח אנשים. אנשים אומרים 'נִתנה ראש ונשובה מצרימה', ונשים אומרות: 'תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו'" (ספרי במדבר, קלג).
הגיזרון של השם נֹעָה איננו מחוור. ואולם בימי הביניים הוצע לשם גיזרון על דרך המדרש. ר' אלעזר מגרמייזא, מראשוני חכמי אשכנז במאה ה־13, הוא ככל הנראה הראשון שהציע מדרשי שמות לשמותיהן של בנות צלפחד. ב'ספר הרוקח' המיוחס לו, וככל הנראה בהשפעת היחס האוהד של חז"ל, הוא מבאר כי כל חמשת השמות קשורים בתכונה חיובית כלשהי. בין השאר הוא מסביר כי השם נֹעָה עניינו תנועה (לדבריו בעיקר בהקשר של שירות ותשבחות לה'). על בסיס דבריו אלו יש מי שטוען שאת כל השמות יש לדרוש במשמעות של תנועה: מַחְלָה מן השורש חל"ל במשמעות ריקוד; חָגְלָה מן השורש חג"ל שבחלק מלהגי הארמית מציין תנועה במעגל (בדומה לשורש חו"ג בעברית); מִלְכָּה מן השורש הל"ך; תִּרְצָה מן השורש רו"ץ. ברם קשה לראות ביסוס לשוני לכלל ההצעות האלו.
בתחילת המאה הקודמת נתגלו בחפירות ארכאולוגיות בעיר שומרון מקבץ שברי חרס (אוסטרקונים) מן המאה השמינית לפני הספירה הידועים בשם "חרסי שומרון". בחרסים אלו מפורטים משלוחי יין ושמן למקומות שונים בארץ, ובין היתר נזכרים בהם במפורש שני היישובים חגל[ה] ונעה! לאלו יש לצרף את תרצה שבמקרא המוכרת כעיר מרכזית בממלכת ישראל ששימשה גם דימוי ליופי: "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם" (שיר השירים ו, ד). אף שלגבי מחלה ומִלכה אין בידינו ממצאים דומים, חוקרים משערים ששמותיהן של כל חמש הבנות היו שמות יישובים בארץ.
בנוסח המסורה השם נֹעָה נהגה בהטעמת מלרע ולא בהטעמת מלעיל הרווחת בהגיית השם בימינו. מכאן גם שאין מניעה מניקוד השם בחולם מלא – נוֹעָה, אף שבתנ"ך השם בא ללא וי"ו, בדומה למילים מקראיות רבות אחרות הבאות ללא וי"ו דוגמת שֹׁפֵט, חֹנָה, מְאֹד, אֱלֹהִים. אשר לכתיב המלא – בימינו מומלץ לכתוב בווי"ו: נועה.