נִצָּן הוא בליטה קטנה בצמח שממנה מתפתח הפרח.
בתנ"ך לא נזכרת צורת היחיד נִצָּן אלא הצורות נֵץ (רק בנטייה): "וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" (בראשית מ, י) או נִצָּה: "וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה" (ישעיהו יח, ה); שתיהן ככל הנראה באותה משמעות.
מהיכן צצה המילה ניצן? בתנ"ך מופיעה פעם אחת צורת הרבים נִצָּנִים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב, יא–יב). ניצנים היא צורת הרבים של 'נץ' ולמעשה יש בה ריבוי כפול: צורן הזוגי האכדי ־ָן וצורן הריבוי העברי ־ִים. מכאן נגזרה לאחור צורת היחיד נִצָּן, והיא נקרית בספרות העברית הקלסית פעם אחת בלבד: "לא שנו אלא שאין ניצן ניכר אבל ניצן ניכר יוצאין עליהן" (בבלי מועד קטן ו ע"א), ורק בימינו נעשתה נפוצה. תופעה זו מוכרת גם מן המילים המקראיות קִמּוֹשׂ (מין עשב קוצני) וזֶרַע שצורות הרבים שלהן הן קִמְּשֹׂנִים וזֵרְעֹנִים (לצד זֵרֹעִים), ומאוחר יותר נגזרו מהן צורות היחיד 'קמשון' ו'זירעון'.
חוקרים שהתמחו בצומח של תקופת המקרא הראו כי מצד סדר שלבי הפריחה היחס בין 'ניצן' ל'פרח' בתנ"ך הוא הפוך – הניצן של ימינו, היינו הבליטה הסגורה, נקרא בתנ"ך 'פרח', ואילו 'נץ', 'ניצה' או 'ניצן' (וגם 'ציץ') הוא הפרח בשלב שלאחר מכן, בשעת פתיחתו. בסדר זה מתאר הפסוק את פריחת מטה אהרון: "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר יז, כג): תחילה מוציא הענף "פרח" (היינו ניצן) ורק אחר כך בוקע ה"ציץ", הוא הפרח הפתוח. בעניין זה ציין החוקר יהודה פליקס: "חוששני שאהיה מן המתמיהים בקבעי שבשום מקום במקרא אין הפרח אותו חלק הצמח הרבגוני, שאנו מריחים ושמים לפעמים באגרטל לנוי".
השורש של המילים נץ, ניצה וניצן הוא נצ"ץ, וממנו נגזר גם הפועל הֵנֵץ בבניין הפעיל, המוכר משני פסוקים דומים במגילת שיר השירים, למשל: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (ו, יא). שם הפעולה הֲנָצָה מציין את 'הופעת הניצנים', והוא מוכר גם בשם 'לבלוב'. בשורש נצ"ץ גזורים גם הפועל נָצַץ במשמעות 'האיר', 'הבריק', ושם העצם נִיצוֹץ במשמעות 'חלקיק הניתז מעצם בוער', ובלשון חכמים צורת המקור של בניין הפעיל – הָנֵץ (בעיקר בצירוף הָנֵץ הַחַמָּה) – מציינת את תחילת הזריחה. ואומנם בעברית ובכמה לשונות שמיות ידועה הזיקה שבין השדות הסמנטיים של צמיחה ואור (בשורש נב"ט למשל יש גם נָבַט וגם הִבִּיט).
המילה ניצן, ובייחוד צורת הרבים 'ניצנים', משמשת גם בהשאלה בהקשר של התחלה וראשוניות: "ניצני המהפכה נראו שנים רבות קודם". אף הקיבוץ 'ניצנים' שלחוף אשקלון נקרא כך על שום מתיישביו הצעירים בעלייתם לקרקע. שם זה ניתן גם לשמורת הטבע הסמוכה 'חולות ניצנים' (ידועה גם בשם 'חולות אשדוד') וליישוב השכן 'ניצן'.
השם ניצן חדש יחסית והוא ניתן בימינו לבנים ולבנות, לעומת השם ניצה (לבנות) שהיה מקובל יותר בעבר.