על אדם שלא למד ואין לו ידע אומרים לעיתים שהוא 'עם הארץ'. כיצד אפשר לומר זאת על אישה?
הדרך המקובלת והמומלצת לפי שעה היא להשאיר את הצירוף כמות שהוא: 'היא עם הארץ' – כמו 'היא נכס', 'היא אדם טוב' (או 'בן אדם טוב'). כך גם במקרים הפוכים: 'הוא אישיות', 'הוא דמות ידועה'.
עם זאת מהלכת גם צורת נקבה של הצירוף: 'עמת הארץ'. מה גרם להיווצרותה? במשמעות הנדונה כאן 'עם הארץ' מתפקד כשם תואר, ודרכם של שמות תואר לנטות לפי מין. למשל: בּוּר-בּוּרָה, קל דעת – קלת דעת. אם כן הנוקטים 'עמת הארץ' מטים את הצירוף 'עם הארץ' לנקבה כמו שמטים את שמות התואר הנזכרים. אלא שלא כמו 'בור', 'קל' שהם שמות תואר ביסודם – המילה 'עם' היא שם עצם שאינו נוטה לפי מין, ולכן הצורה "עַמָּה" אינה צפויה.
ומניין לנו הצירוף 'עם הארץ'? מקורו של הצירוף בתנ"ך, ושם הוא מכוון תמיד לקבוצה של אנשים, למשל: "וַיִּשְׂמַח כָּל עַם הָאָרֶץ" (מלכים ב יא, כ), "וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה" (עזרא ד, ד). לעומת זאת בספרות חז"ל 'עם הארץ' הוא בדרך כלל אדם יחיד: "אין בּוּר ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (משנה אבות ב, ה), "עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחת" (משנה דמאי ו, יב), וכאשר הכוונה לקבוצת אנשים הצירוף בא לרוב בריבוי: 'עמי הארץ' או 'עמי הארצות'. 'עם הארץ' בספרות חז"ל הוא כינוי לאדם שאינו בקיא בתורה ואינו מקפיד על דינים שונים (ראו להלן בהרחבות).
מעתק המשמעות שחל בצירוף 'עם הארץ' מקבוצה של אנשים לאדם יחיד דומה לזה שחל במילה גּוֹי: בתנ"ך גּוֹי הוא 'עם', 'לאום', כגון "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים… לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). עם ישראל מכונה לעיתים גוי, כגון "וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה" (שמות לג, יג), אך מטבע הדברים לרוב מדובר בעם אחר או עמים אחרים. מכאן התגלגלה המילה 'גוי' לציון אדם יחיד מעם אחר, וזה השימוש הרגיל בה למן ספרות חז"ל ועד ימינו. משהחלה המילה גוי לציין אדם יחיד, נוצרה לה צורת נקבה – גויה, וזו משמשת כבר בספרות חז"ל.
הרחבות
א. 'עם הארץ' ומשמעיו במקורות
בתנ"ך המושג 'עם הארץ' נושא כמה משמעויות, כעולה מן ההקשרים השונים שהוא נזכר בהם. במחקר הוצעו לו כל מיני פרשנויות, ובהן תושבי ממלכת יהודה, אזרחים חופשיים בעלי קרקע, יושבי הכפרים (בניגוד ליושבי הערים), ואף מועצת עַם שהייתה שותפה לשלטון.
כאמור בספרות חז"ל הצירוף 'עם הארץ' מציין בעיקר אדם יחיד, אך גם שימוש זה איננו אחיד: נראה שתחילה שימש המונח בעיקר לתיוג אדם שאינו מקפיד על הלכות מעשר ובייחוד על דיני טומאה וטהרה; בהקשרים אלו 'עם הארץ' עומד בניגוד ל'חָבֵר'. בהקשרים אחרים 'עם הארץ' מנוגד ל'תלמיד חכם', והכוונה לאדם שאינו יודע תורה. בברייתות המובאות בתלמוד הבבלי (ברכות מז ע"ב) אפשר לראות שחכמים התלבטו בהגדרת המושג 'עם הארץ':
איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו [אכילת חולין] בטהרה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי […] איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שִׁמֵּשׁ תלמידי חכמים – הרי זה עם הארץ.
ב. בור ועם הארץ
הצירוף הרווח 'בּוּר ועם הארץ' נוצר בלשון הרבנית בימי הביניים. בספרות חז"ל אלו מושגים נפרדים, כמו שראינו לעיל במובאה ממסכת אבות: "אין בּוּר ירא חטא ולא עם הארץ חסיד". עם זאת גם בספרות חז"ל יש הקשרים שבהם 'עם הארץ' זהה או דומה במשמעו ל'בור' – בייחוד כאשר ניגודו הוא 'תלמיד חכם'.
ג. עם הארץ בלשונות היהודים
הצירוף 'עם הארץ' במשמע 'אדם פשוט ונבער' התגלגל גם ללשונות היהודים, ובחלק מהן הוא התחבר למילה אחת, כגון עמרץ (ההגייה amoórets) ביידיש, עֻמְרְצִי אצל יהודי תימן. ביידיש נוהגות כמה צורות רבים: 'עם הארצים', 'עמי הארצים' ובמילה אחת: 'עמרצים' (amorátsim) –כמו 'בעלבתים' (balebátim = בעלי בתים). הצורה "עמי הארצים" אף חדרה לדפוסים של מדרש במדבר רבה (במדבר ג), ואפשר למוצאה לעיתים בספרות רבנית ובספרות ההשכלה. מכאן גם המונח המופשט 'עַם הארצוּת' או 'עמרצוּת'. בדרך זו יש היוצרים את צורת הנקבה 'עם ארצית' או 'עמרצית'.