לא פעם אנחנו נשאלים: האם אפשר לומר 'נמנע מללכת' או שאפשר לומר רק 'נמנע מלכת'; ובמילים אחרות: האם אפשר להוסיף מילת יחס לפני שם הפועל הפותח בל' או שיש להשמיט את הל'? את תשובתנו נבסס על המצוי במקורות.
צורות המקור הנטוי הן מן הצורות הרווחות במקרא, דוגמת שְׁמֹר, גֶּשֶׁת, רְאוֹת, הִבָּנוֹת, בַּקֵּשׁ, הִתְפַּלֵּל. ממאפייני הצורות האלה שהן יכולות לעמוד לעצמן, כלומר בלי מילות יחס, למשל: "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד), "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (שם, ה, ח), "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ" (שמות יט, יב). אבל במקרים רבים באות לפניהן מילות יחס שונות – בנפרד או בצמידות אליהן, למשל בספר בראשית: "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (כז, א), "הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (לא, כט), לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (לז, כב), "וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (מה, א), "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ" (מה, ב). בלשון המקרא צירוף של אותיות יחס זו לזו לפני צורת המקור אינו אפשרי, והן יכולות רק להחליף זו את זו, כבשני הפסוקים האלה:
- "וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא" (שמואל א יג, י)
- "וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (שמואל ב ו, יח).
בלשון חז"ל הצטמצם מאוד השימוש בצורות המקור; למעשה הן המשיכו לשמש רק כשלפניהן ל' היחס. רוצה לומר: לא עוד מִדַּבֵּר, כְּדַבֵּר, בְּדַבֵּר או (לֹא נוּכַל) דַּבֵּר, אלא רק לְְדַבֵּר – צורה המכונה בדקדוקנו שם הפועל. הלמ"ד לא נתפסה עוד כאות יחס, כרכיב שיכול להתחבר ולהישמט חליפות, אלא כחלק בל יינתק מהצורה עצמה. לא נתמה אפוא שבמקום שהתבקש במשפט צירופה של אות יחס, ובראש ובראשונה מ־ (=מן), נוספה זו לשם הפועל ולא החליפה את הלמ"ד. למשל: "לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו" (משנה מעשר שני ה, יא), "פטורים מלעשות פסח שני" (משנה פסחים ח, ו),[1] "פסקה מלהיות דומעת" (תוספתא בכורות ד, ד),[2] "לעולם אל ימנע אדם עצמו מלילך לבית המדרש" (ירושלמי שבת ז, א), "עד שבָּלו שפתותיהם מלומר די" (בבלי ברכות לב ע"א), "שבּת היא מלזעוק" (בבלי שבת יב ע"א).[3]
ואולם בד בבד עם צמצום תפקידי צורות המקור בלשון חכמים עלו כפורחות על במת העברית צורות אחרות, שהיו זניחות בלשון המקרא ועתה החלו למלא חלק מתפקידיהן של צורות המקור, והכוונה היא כמובן לשמות הפעולה. כך למשל בלשון חכמים אפשר לו לאדם גם לברך "… וְצִוָּנוּ לאכל מצה ומרור" וגם לברך "… וְצִוָּנוּ על אכילת מצה ומרור";[4] ויכולה לשון חכמים לצד השימוש בשמות הפועל במשפטים דוגמת 'אָסור לעשות מלאכה' או 'אסרו (מ)לעשות מלאכה' להשתמש בשם הפעולה ולומר 'אָסור בעשיית מלאכה'; ולצד "ופסולה מלאכול בתרומה" (למשל תוספתא יבמות י, ג) נמצא גם "שאין הודאת שני עדים פוסלתו מאכילה" (בבלי תמורה כח ע"א).
ומה בימינו?
אין צריך לומר שדרכם של המקורות טובה גם בימינו. ואומנם לצד משפט כגון 'ההנחיה פסקה מלשמש', כדרכה של לשון חכמים, נוכל לומר 'ההנחיה פסקה מִשַּׁמֵּשׁ' על דרך לשון המקרא. יש גם שדרכה של לשון המקרא הייתה בפינו לדרך המלך, לפחות בשם הפועל לֶכֶת, במשפטים כגון 'הזמן עמד מִלֶּכֶת' או 'השעון עצר מִלֶּכֶת'.
תוספת אות יחס לאות יחס יכולה להישמע לא רק מיותרת אלא גם מסורבלת. דרך פשוטה להימנע מכך היא להחליף את שם הפועל בשם פעולה, כפי שמצאנו פה ושם בלשון חכמים. וכך במקום לומר 'הוא נמנע מלאכול בשר' אפשר לומר 'הוא נמנע מאכילת בשר', ובמקום 'הוא נזהר מלרחוץ בנהר' – 'הוא נזהר מרחצה בנהר'.[5]
————————————————————–
[1] בשונה מלשון המקרא: "חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה" (בראשית מד, ז).
[2] בשונה מלשון המקרא: "וְגָדַעְתִּי אֶת־זְרֹעֲךָ… מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ" (שמואל א ב, לא).
[3] פה ושם יימצא גם צירוף אות היחס ב־ לשם הפועל, כגון "ומה הן מַשהין? בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל, ובית הלל אומרים חמין ותבשיל. וכי היכי דפליגי [= וכמו שחלוקים] בלשהות פליגי נמי [=חלוקים גם] בלהחזיר" וכו' (בבלי שבת לו ע"ב).
מצירוף כ' הדמיון לשם הפועל לומר נוצרה המילה כלומר, שפירושה המילולי 'כמו לומר'.
[4] כך אך בנפרד 'על אכילת מצה' ו'על אכילת מרור' נהוג לברך בסדר בימינו; וראו גם אצל ד' גולדשמידט, הגדה של פסח ותולדותיה, ירושלים תש"ך, עמ' 60, ובמיוחד הערה 7.
[5] נקיטת שם הפעולה היא בוודאי הדרך המומלצת כשאות היחס היא ב־, וכך למשל במקום 'הוא טוב בִּלהוריד ידיים' נאמר 'הוא טוב בהורדת ידיים'.