שושן ושושנה

נשאלנו כיצד יש לומר ברבים – 'שושנים אדומים' או 'שושנים אדומות'.

בקצרה: צורת הרבים 'שושנים' הולמת את שתי צורות היחיד – שושן בזכר ושושנה בנקבה. אם מדובר בשושן – נאמר שושנים אדומים, ואם מדובר בשושנה – נאמר שושנים אדומות.

אם כן נשאלת השאלה מה ההבדל בין שושן לשושנה.

צורת הזכר שׁוֹשַׁן (גם בניקוד שׁוּשַׁן), צורת הנקבה שׁוֹשַׁנָּה וצורת הרבים שׁוֹשַׁנִּים – כולן מופיעות במקרא, רובן במגילת שיר השירים.

מן הפסוקים עולה שמילים אלו באות בשלושה הקשרים:

• לציון צמח: "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שׇׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד, ו), "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (שיר השירים ב, א); "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת" (שיר השירים ב, ב); "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו, ב)
• לציון עיטור: "וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן" (מלכים א ז, יט); "וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן" (שם כב).
• בפתיח למזמורי תהלים: "לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים" (מה, א); "לַמְנַצֵּחַ אֶל שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת" (פ, א)

מקובל לומר כי אין הבדל במשמעות בין 'שושן' ובין 'שושנה' בתנ"ך. בשני פסוקים מקבילים – בספר מלכים ובספר דברי הימים – הם באים אפילו זה כנגד זה באותו פסוק: "פֶּרַח שׁוֹשָׁן" במלכים א (ז, כו) לעומת "פֶּרַח שׁוֹשַׁנָּה" בדברי הימים ב (ד, ה). ממקורות אלו עולה גם שצורת העיטור היא הפרח הנושא את השם הזה.[1] יש המסבירים כי במקור שימשה בעברית רק צורת הזכר שושן, ובהשפעת הארמית נוספה בעברית המקראית המאוחרת צורת הנקבה שושנה.

צורת הרבים 'שושנים' טובה אפוא לשתי צורות היחיד, גם לשושנה. ואין להתפלא על כך – הסיומת ־ִים היא סיומת הרבים של צורות נקבה רבות, בעיקר מתחום החי והצומח, כגון תאנים–תאנה, שקמים–שקמה, שיטה–שיטים, דבורה–דבורים, יונה–יונים ועוד.

לזיהוי הצמח

בשאלת זהותו של הפרח המקראי עסקו רבים, ולפי חוקר החי והצומח של ארץ ישראל יהודה פליקס "מבין צמחי המקרא זכתה השושנה… למספר הזיהויים הגדול ביותר". בין היתר אפשר למנות את הפרחים שושן צחור, ורד, לוטוס, אירוס, נרקיס, כלנית ואפילו גומא, ואולי מדובר בשם כללי לפרח נאה במיוחד.

חוקר צמחי ארץ ישראל המלומד עמנואל לעף, עמד בראש המצדדים בזיהוי שושן ושושנה עם הפרח שנקרא בימינו שׁוֹשַׁן צָחֹר (שמו המדעי Lilium candidum).[2] צמח זה שפרחיו לבנים גדל בר בחורש הגליל והכרמל וידוע במראהו הנאה ובריחו הנעים. זיהוי זה הוצע כבר בימי הביניים בפירושו של ר' אברהם אבן עזרא לשיר השירים, ולדעתו השם גזור מן שֵׁש – מספר עלי הכותרת של השושן הצחור (אם כי דעת רוב החוקרים היא שהשם שושן התגלגל מן המילה המצרית sššn).[3] ממצאים ארכאולוגיים רבים מלמדים כי שושן צחור שימש עיטור אומנותי במזרח הקדום וביוון העתיקה. עיטור זה מוכר במיוחד ממטבע השקל בן ימינו שעוצב בהשראת מטבע יהודי מימי שיבת ציון בתקופה הפרסית.

זיהוי שושנה עם הפרח וֶרֶד (הידוע בשם המדעי Rosa) מוכר כבר במקורות הקדומים. למשל בתרגום הארמי לשיר השירים הפסוק "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים" מיתרגם "כְּוַרְדָּא דִּבְמֵישַׁר גְּנוּנִיתָא דְּעֵדֶן". ורד מופיע בלשון חכמים אך השם, וגם הצמח, ככל הידוע מקורם הרחק מארץ ישראל (הווי"ו בראש השם מעידה כי מקורו זר).[4] זיהוי זה עולה אולי גם ממקורות אחרים דוגמת "כשושנה אדומה ראיתי" (ויקרא רבה יב, א) וכן "שושנה אחת של ורד" (שם כג, ג).[5] זיהוי זה התקבל גם בקרב חלק מחכמי ימי הביניים ונעשה רווח למדי – וגם כיום רבים מחליפים בין 'ורדים' ל'שושנים'. כך או כך, בעברית בת ימינו נוצר אפוא בידול: צורת הזכר שושן בשם הרשמי של הפרח שושן צחור, וצורת הנקבה שושנה ככינוי עממי לפרח ורד.

בשני מקורות בספר תהלים בא הביטוי הסתום "שׁוּשַׁן עֵדוּת" (ס, א) או "שֹׁשַׁנִּים עֵדוּת" (פ, א). מכאן הציע חוקר הלשון נפתלי הרץ טור־סיני לזהות את שושן עם צמח הגומא, הוא הפפירוס שממנו הוכנו חומרי הכתיבה. 'שושן עדות' הוא אפוא הפפירוס ששימש לעדות סיפור המאורעות. הסבר זה נתמך גם בשמם הדומה של מיני קנה וגומא באכדית ובארמית־סורית. לפי זה 'שושנים' שבכותרת המזמורים "למנצח על ש(ו)שנים" הוא קיצור הצירוף המלא "שושנים עדות".

———————————————-

[1] העיטור "כַּפְתֹּר וָפֶרַח" בתיאור מנורת המשכן בספר שמות מתורגם אצל אונקלוס "חַזּוּר וְשׁוֹשָׁן".

[2] בלשונות אירופה שם הצמח הוא lily, והוא ניתן גם כשם פרטי לבנות.

[3] ככל הנראה הכוונה לצמח המים ששמו נִימְפֵאָה (כשמו המדעי Nymphea) שגדל על גדות הנילוס וידוע בשם לוטוס. בעבר ניתן לו בעברית השם שׁוֹשַׁנַּת הַמַּיִם. צורתו שימשה באומנות ובאדריכלות המצרית העתיקה ויש הטוענים כי העיטורים הנזכרים במקרא נוצרו בהשפעתו.

[4] שני מיני ורד נמנים עם הצומח הארץ־ישראלי, אך הם אינם הדורים כל כך במראם, וסביר להניח שלא נתכוונו אליהם.

[5] אם כי כאן אולי בהוראת פרח בכלל. כך גם בהשאלה במובן 'צורת פרח', 'בליטה': "והמסמר שיש לו שושנה נוח לשלוף" (במדבר רבה יד, ד).​