א. על ייחודו של שם המספר
מערכת שם המספר שונה משמות אחרים בלשוננו ויש לה מאפיינים ייחודיים. אחת החידות הקשורות בשם המספר היא ההיפוך בצורת הזכר והנקבה מן הרגיל בעברית. בדרך כלל הסיומת ־ָה מציינת נקבה, כגון יֶלֶד–יַלְדָּה (ובנסמך יַלְדַּת־), טוֹב–טוֹבָה, הָלַךְ–הָלְכָה, ואילו בשם המספר סיומת ־ָה מציינת דווקא את הזכר: שֶׁבַע (נקבה) – שִׁבְעָה (זכר, ובנסמך שִׁבְעַת־).
ההתנהגות הלא צפויה הזאת משותפת לכל השפות השמיות, ובלשנים וחוקרים נתנו לה הסברים שונים ומשונים, דחוקים יותר ודחוקים פחות. לפי אחד ההסברים, בשמות המספר – שהם מילים בסיסיות בכל לשון – משתקף קו לשוני הקודם להתקבעות סיומות המין הדקדוקי.
יהיה ההסבר אשר יהיה, במערכת שם המספר שהתגבשה צורות היסוד הן דווקא ממין נקבה ואילו הצורות בעלות הסיומת הן ממין זכר. ייחוד זה יצר ייחוד גם בשימוש הסתמי: ברוב מערכות העברית צורות הזכר הן צורות היסוד ולכן גם הצורות הסתמיות, הלא מסומנות. לעומת זאת בשם המספר – שבו צורות היסוד הן צורות הנקבה – נקבע כי הן שישמשו לציון המספר הסתמי, כגון במספרי טלפון, בקווי אוטובוס (קו חמש) ובתרגילי חשבון.
המוזרוּת בשם המספר נמשכת גם במספרים 11–19:
בסיומם באים הרכיבים עָשָׂר (לזכר, כגון ארבעה־עשר) ועֶשְׂרֵה (לנקבה, כגון ארבע־עשרה) – צורות ייחודיות כשלעצמן לעומת הצורות הרגילות עֶשֶׂר ועֲשָׂרָה. נוסף על כך דווקא עָשָׂר הקרובה לעֶשֶׂר משמשת לזכר, ועֶשְׂרֵה הקרובה לעֲשָׂרָה – לנקבה (ואולם הרכיב הראשון הוא כמצופה – ארבעה־עשר – לזכר, ארבע־עשרה לנקבה).
ועוד חוקיות יוצאת דופן במספרים אלו: המספר לנקבה עשוי כצירוף סמיכות – שְׁלוֹשׁ־עשרה, חֲמֵשׁ־עשרה, מה שאין כן המספר לזכר (מ־13) – שלושה־עשר, חמישה־עשר (ולא שְׁלֹשֶׁת־ חֲמֵשֶׁת־).
במספר 11 ו־12 צירוף הסמיכות משמש בשני המינים – אַחַד־עשר, אַחַת־עשרה; שְׁנֵים־עשר, שְׁתֵּים־עשרה. יש לתת את הדעת לייחודן של צורת הנסמך שְׁנֵים־, שְׁתֵּים־ (בקיום המ"ם). במקרא יש תיעוד גם לצורות הצפויות שְׁנֵי־עשר (למשל יהושע ג, יב) ושְׁתֵּי־עשרה (למשל יהושע ד, ח).
נזכיר גם את צורות הנסמך החריגות שְׁבַע־עשרה (במקום שֶׁבַע־), תְּשַׁע־עשרה (במקום תֵּשַׁע־). צורות נסמך חריגות אלו משמשות גם במאות: שְׁבַע מאות, תְּשַׁע מאות.
כאמור הסטיות בהתנהגותם של שמות המספר אינן נחלת העברית לבדה. אפילו בערבית, הידועה בסדירות שבכללי הדקדוק שלה, יש כללים מיוחדים לשם המספר הנבדלים מן הכללים הרגילים של שאר השמות.
ב. המספר המונה והשם הנמנה
בלשון המקרא שמות העצם נמנים בשתי דרכים: (א) במבנה סמיכות – המספר בא בצורת הנסמך, כגון שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים; (ב) במבנה צמידות – המספר ושם העצם הנמנה באים זה לצד זה בצורת הנפרד שלהם, כגון עֲשָׂרָה גְמַלִּים (יש גם מקרים מועטים שבהם המספר נכתב לאחר שם העצם, כגון אֵילִים שִׁבְעָה; מבנה זה נעלם כמעט לחלוטין כבר בלשון חכמים).
פריסת הנתונים כולם מראה שאין התניות מוחלטות לשימוש בשני המבנים האלה. אנו מוצאים במקרא 'עֲשֶׂרֶת שקלים' ובסמוך 'עֲשָׂרָה שקלים', 'שלושת אלפי גמלים' לעומת 'ששת אלפים גמלים'. עם זאת אפשר להצביע על נטיות כלליות המבוססות על רוב המקרים. נטיות אלה הפכו לדרך המלך בעברית המאוחרת למקרא, ובמידה רבה גם בעברית ימינו.
במבנה סמיכות באים במקרא צירופים שבהם המספר 2 – שְׁנֵי כְּבָשִׂים, שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת, וכן שמות מיודעים שלפניהם המספרים 3–10 – שְׁלוֹשׁ הֶעָרִים, תִּשְׁעַת הַמַּטּוֹת. לפני מאות ואלפים המספרים 3–10 באים לרוב בצורת נסמך וללא יידוע: שְׁלוֹשׁ מאות, שֵׁשֶׁת אלפים.
מבנה הצמידות רוֹוח במקרא בשאר המקרים. כך הוא בשמות לא מיודעים שלאחר המספרים 3–10, כגון שָׁלוֹשׁ שָׁנִים, שְׁלוֹשָׁה יְרָחִים, חָמֵשׁ אַמּוֹת, אַרְבָּעָה טוּרִים, תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים. במספרים הגדולים מ־10 באה צורת הנפרד בין שהשמות מיודעים ובין שאינם מיודעים, כגון שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה בָּנוֹת, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם בָּנִים, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף, שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ.
נעיר כי בלשון חז"ל הולכים ומתקבעים המבנים השכיחים במקרא, והחריגים מועטים. בעקבות מה שהתקבע בספרות ונוהג בדיבור קבעה האקדמיה את השכיח לחוק בעברית החדשה, והשלימה את המבנים החסרים שאין להם תיעוד במקורות, כגון צירוף של שם מיודע למספר באלפים: 'שלושת אלפי הבתים' וגם 'שלושת אלפים הבתים', וכן צירופי מיליון ומיליארד.
נוסיף כי בכל תקופות הלשון המספר המונה 1 בא כמעט תמיד אחרי השם הנמנה במבנה של שם ותוארו: 'יום אחד', 'שפה אחת'.
ג. המספר המעורב
מספר מעורב הוא כינוי למספר שיש בו שלם ושבר, כגון ½2. כאשר המספר המעורב הוא מספר מונה, כגון ½2 חדרים, נשאלת השאלה איפה יוזכר השם הנמנה (חדרים).
בספרות העתיקה השם הנמנה נזכר לעולם לפני השבר. יתרה מזו, בלשון המקרא לרוב חוזר השם הנמנה ומוזכר גם לאחר השבר, כגון "שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה" (במדבר לד, טו). השימוש במבנה זה נמשך גם בלשון חז"ל, כגון "טפח ושליש טפח" (תוספתא כלים [ב"מ] ז, ב); "אמה ושני שלישי אמה" (בבלי עירובין יט ע"א). ואולם המבנה הרווח יותר הוא ללא חזרה על השם הנמנה, כגון "עשר אמות ומחצה" (תוספתא כלאים ב, ו).
לצד הדרך המוּרשת הכשירה האקדמיה גם את המנהג הרווח בפי הדוברים לציין את השם הנמנה לאחר המספר המעורב כולו, כגון 'שניים וחצי חדרים'. השיקול העיקרי בהכשרת המבנה הזה הוא התפיסה הרואה בשם המספר יחידת משמעות אחת שרכיביה באים ברצף, כשם שהם מוצגים ברצף בכתיבת המספר בסְפָרוֹת (½2 חדרים).
נעיר כי כאשר שבר מצטרף למספר 1, כגון ½1, דרך ההבעה היא כבלשון המקורות: 'חדר וחצי', 'שעה ורבע', 'שנה ושלושה רבעים', כמו 'אַמָּה וָחֵצִי' שבמקרא.
ד. הערות לשימוש שם המספר
(1) דוברים רבים מתקשים בשימוש הנכון במין הדקדוקי של שם המספר, ואולם ההבחנה בין זכר לנקבה בכלל ובשם המספר בפרט היא ממאפייניה המובהקים של לשוננו, ואין כל כוונה לבטלה.
(2) למתלבטים אם לומר 'עשרים וחמש אלף דירות' או 'עשרים וחמישה אלף דירות' וכדומה נאמר: המספר 25 מונה את האלפים, ומכיוון שהמילה 'אלף' מינה זכר, יש לומר 'עשרים וחמישה אלף' ואין זה משנה מה מינו של השם הנמנה. כך גם 'מאה וחמישה אלף מכוניות'. הוא הדין למיליון, למיליארד וכדומה: 'חמישה עשר מיליון לירות סטרלינג'.