בתנ"ך שני מועדים מכונים עֲצֶרֶת: היום השמיני שלאחר שבעת ימי חג הסוכות והיום השביעי של פסח. בספרות חז"ל גם חג השבועות מכונה עצרת. משלושת המועדים שנזכרו רק העצרת הסמוכה לחג הסוכות שמרה על שמה, היא הנקראת היום שמיני עצרת.
הצירוף שמיני עצרת אינו צירוף רגיל: אין זה צירוף סמיכות וגם לא צירוף של שם ותוארו אלא של שני שמות העומדים זה לצד זה ומציינים את אותו הדבר (צירוף תמורה): (יום) שמיני (שהוא) עצרת.
בפסוקי המקרא המילים 'שמיני' ו'עצרת' אינן צירוף ואין הן מציינות את שמו של החג: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה); "וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי – עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט" (נחמיה ח, יח), כלומר ביום השמיני (של סוכות) יש עצרת.
בלשון התפילה ובלשון הפיוט הצטרפו המילים השכנות שבפסוקים לרצף אחד, ומכאן נגזר שמו של החג 'שמיני עצרת'. בנוסחים מוקדמים של סידור התפילה אנו מוצאים שהיום מכונה "יום שמיני עצרת הזה". בנוסחים הרווחים בימינו פורק הצירוף, כנראה כדי להתמודד עם הקשר התחבירי הלא רגיל שבין מילותיו: "יום שמיני חג (ה)עצרת הזה".
נעיר כי מחוץ לארץ ישראל, במקום שחוגגים שני ימים טובים בכל חג, היום שלאחר חג הסוכות מכונה עד היום שמיני עצרת, והוא מובדל בשמו מן היום שלמוחרתו – שמחת תורה.