הביטוי שנאת חינם מוכר מן התלמודים.
על פי המסורת שנאת חינם היא מן הגורמים לחורבן בית המקדש השני – כך למשל בתלמוד הבבלי: "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא ט ע"ב).[1] ומה טיבה? "שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם" (שם).[2]
מה עניין 'שנאה' אצל 'חינם'? חִנָּם הוא תואר הפועל. מובנו היסודי 'בְּחֵן' (הסיומת הקדומה ־ם מציינת תואר הפועל, כמו רֵיקָם מן רֵיק; להרחבה ראו כאן) ובהשאלה: 'ללא תמורה': "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם" (במדבר י א, ה). במשמעות זו המילה רווחת בלשון ימינו.
כבר במקרא חִנָּם מורה גם 'לשווא', 'ללא סיבה': "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' לֹא אֶל חִנָּם דִּבַּרְתִּי לַעֲשׂוֹת לָהֶם הָרָעָה הַזֹּאת" (יחזקאל ו, י), ואפילו בסמיכות למילה שונא: "אַל יִשְׂמְחוּ לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר, שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ עָיִן" (תהלים לה, יט), "רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם, עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר" (שם סט, ה). כאמור חינם במקרא הוא תואר הפועל, ואולם בלשון חכמים היטשטש תפקיד זה, ועל כן מוצאים אותו בצירופי סמיכות כגון 'שומר חינם' (במקביל אל 'שומר שכר'), ובמובהק בצירופים 'מתנת חינם' וגם 'שנאת חינם'. לציון תואר הפועל נוספה בלשון חז"ל האות ב' – בחינם.
שנאת חינם היא אפוא שנאה לא מוצדקת, סתם כך, בלי סיבה של ממש.
במקביל לביטוי שנאת חינם בהקשרו החברתי נוצר בעברית החדשה (ואולי לפני כן) הביטוי 'אהבת חינם' כמציין את היפוכו.[3] עם זאת נראה שכאן משמשת המילה חינם בתפקיד שונה מעט: אהבה ללא תנאי וללא סייג.
______________________________________
[1] המקבילה בתלמוד הירושלמי: "אבל בשיני [=בית המקדש השני] מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת [=הֶרגל] טובה היתה בהן. אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אילו לאילו שנאת חנם" (יומא א, א; לח ע"ג).
[2] במקורות חז"ל שנאת חינם אינה דווקא אווירה חברתית עכורה במיוחד, אלא גם משטמה של איש כלפי רעהו: "בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם" (בבלי שבת לב ע"ב). וכן בנוסח הווידוי שנאמר בימים נוראים: "ועל חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם".
[3] הפועל 'אהב' בא לצד תואר הפועל 'חינם' בפירוש רש"י לפסוק "וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה" (במדבר יב, ח): "היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם", היינו אוהבו סתם, ללא סיבה מיוחדת. מימרה זו נמצאת גם באחד מנוסחי הדפוס של מדרש תנחומא (שנחשב מאוחר ומעובד).