קרוב לוודאי שהמילה שקדייה חידושו של לוין קיפניס היא, והופעתה הראשונה בשירו "לשנה טובה, שקדיה" (תרע"ט).[1]
בתוך זמן קצר התקבלה השקדייה ללשונם של הילדים, כפי שמעידים שיריהם של יחיאל הלפרין ("חמשה־עשר בשבט", תרפ"ז) וישראל דושמן ("השקדיה פורחת ושמש פז זורחת"), אך ספק אם השתרשה מייד בלשון המדוברת. זו ודאי הסיבה שיהודה גור לא מצא לנכון להביאה במילוניו (אף לא ב"מילון עברי", תש"ו). גם נ"ה טור־סיני ראה בה מילה של ילדים וציין בערכה: "כינוי חיבה לעץ השקד, נוהג בספרות הילדים" (מילון בן־יהודה, 1959). לעומתם רשם אבן־שושן במילונו הראשון: "כינוי עממי לעץ השקד", אך שתי המובאות שהביא הן משירי הילדים (מלון חדש, כרך ה, תשי"ב).
בספרות חז"ל יש ששמות עצים באים בסיומת נקבה, למשל: אֱגוֹזָה, בָּטְנָה, חָרוּבִית, תְּמָרָה. שמות כאלה מצויים גם ביצירות סופרים ומשוררים: אַגָּסָה (דבורה בארון, "משפחה", תרצ"ג), תַּפּוּחָה (זלמן שניאור, "בירח־בוּל", תר"ע) וכמובן "לבלבו בגן העצים, הדֻּבְדִּבְנִיָּה הלבינה" (ח"נ ביאליק, "קומי צאי", תרס"ה).[2] בשירו של קיפניס אפשר שהחרוז הנוח – לשנה טובָה / שקדיָּה – הוא שתמך בחידוש הלשוני הזה, אבל מפני מה העדיף המשורר את השקדייה מן השקדה הקרובה יותר במשקלה לתְּמָרָה, לחֲרוּבָה ולתְּאֵנָה שבשירו? – האם נתלה לוין קיפניס באילן גבוה כביאליק, והדמיון הרב שבין שני האילנות המלבינים – הדובדבן והשקד – סייע?
מכל מקום ריבוי השמות המחודשים בסיומת ־יָּה ב"לשון הירושלמית" ובהם שמות צמחים ופרחים – זִכְרִיָּה, חַמָּנִיָּה, עַגְבָנִיָּה – ודאי השפיע על לוין קיפניס. בשנת תרע"ו פרסם קיפניס את הסיפור "זהב תפוח־הזהב" ובו קרא לעץ התפוז זְהָבִיָּה ולפריו תפוחיחים – "והיתה כל זהביה, כאם רחמניה פועה והומיה ומספרת מעשיה" (ספריה קטנה לילדים, מדרגה ראשונה, כרך שני, ו).[3]
ובסיפורו "מעשה בתפוח שהלך לשוח" כתב על התפוחה וילדיה התפוחיחים (שם, כא). צורת הנקבה של שמות העצים ודאי הקלה על משוררים ומְספרים לדמות את העץ ופריו לאם וילדיה.
כל הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם.
[1] ראו אליהו הכהן, "לוין קיפניס והזמר העברי", עיונים ביצירת לוין קיפניס, המכללה לחינוך ע"ש לוינסקי, תשמ"ב. מעניין לציין שב"ספר השקדים" למלך זגורודסקי (יפו תרע"ה) כתוב: "מכינים משקה שקדוניה מחלב ושקדים מתוקים, מרוסקים ומסוננים" (עמ' נ).
[2] הערך "דובדבניה" אינו מצוי ב"מלון חדושי ח.נ. ביאליק" של יצחק אבינרי (תל־אביב תרצ"ה), ומכאן שאין זה חידוש של ביאליק.
[3] איתמר בן־אב"י קרא זהבייה לפרי התפוז. ראו יעקב כנעני, אוצר הלשון העברית, כרך 4, תשכ"ג, ערך זַהֲבִיָּה.