במאמר יידונו יחסי ההוראה שבין צֶדֶק לצְדָקָה על פי לשונה של ברכה מתפילת העמידה.

חבריי הנשיא אהרן ממן וסגן הנשיא יוסי עופר, חברי חיים כהן עורך המילון ההיסטורי, חברי האקדמיה, עובדיה וגמלאיה, נחמה רעייתי היקרה והנעלה, אורחים נכבדים ובראשם ידידי מימים דוד הראל נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ובני משפחת בן־חיים (איני מדבר עברית מירב מיכאלית, בשבילי בעברית חברות הן בכלל חברים). אל תשיתו עלי חטאת אם אזכיר שלא […]

לקריאת המאמר מתוך המאמר: "אני מחזיק בדעה שהחייאת הדיבור העברי לא הגיעה לשלמותה אלא מן השעה שגם העילית של החברה החלה מנהלת את חייה בעברית. יתרה מזאת, החייאת הדיבור העברי והעובדה שהעילית האינטלקטואלית של החברה בארץ נטלה חלק במעשה הגדול הזה, הן שהכשירו את הדרך להקמת המדינה." "היה ברור שהמורים באוניברסיטה העברית לא רק ילַמדו […]

בעברית הנכתבת ובעברית המדוברת נותרו בצידי הדרך כמה מקווי לשון המקרא שנפלטו מלשון חכמים ומהעברית החדשה. יש מהם שהם שרידים אמתיים שנשארו בעינם, ויש מהם שהם אך רסיסים מדומים.

המאמר מתחקה על מקומה ותפקידה של הארמית בעברית החדשה – הן מצד אוצר המילים הן מצד הדקדוק.

המילה יהודי שינתה את הוראתה אחרי גלות עשרת השבטים, והיא מציינת מאז שם כולל לכל אחד מבני ישראל. לכך יש להוסיף שינויים שחלו בהוראת המילה רק בראשית ימי הבית השני.

בדור האחרון קמו על העברית גם המוסדות להשכלה גבוהה, והרושם הוא שיש כיום תחרות בין המוסדות מי יציע יותר לימודים בשפה האנגלית שהיא "שפת עולם התרבות והחיים".

כבר בדור הראשון לדיבור העברי התחיל עיסוק גם בדקדוק העברית המתחיה. תחילה היה זה עיסוק נורמטיבי שבא לכוון את התפתחותה ואת הסתגלותה לעולם החדש ולחיים החדשים, לפי שלשון המקורות לא נתנה להם מענה שלם.