שתי נטיות מנוגדות אפיינו את ילין: השמרנות והדבקות במקורות לעומת ההכרה בהתפתחות הטבעית של השפה. הירתמותו למפעל תחיית הלשון הכשירה את דעת הקהל לקליטת רעיונותיו הנועזים של בן־יהודה, אך גם הובילה את להחלטות מתונות של ועד הלשון.