האקדמיה ללשון העברית

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה

במילים האלה נפתח ההמנון הלאומי של מדינת ישראל “הַתִּקְוָה”, המבוסס על שני בתיו הראשונים של השיר “תִּקְוָתֵנוּ” שחיבר המשורר העברי נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה, בשנת תרל”ח (1878/1877) בעת שישב ברומניה.

בשורות השנייה והרביעית נחרזות המילים הוֹמִיָּה וצוֹפִיָּה המוכרות לנו למן המקרא. הומייה היא הוֹמָה, ומילה זו נקרית במקרא שלוש פעמים: פעם אחת בישעיהו “תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה” (כב, ב) ופעמיים במשלי. צופייה היא צוֹפָה, ומילה זו נקרית פעם אחת במשלי: “צוֹפִיָּה הילכות (קרי: הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ” (לא, כז). לצד הומייה וצופייה מצויות במקרא גם בוכייה (במגילת איכה) ופורייה (בישעיהו, ביחזקאל ובתהלים).

הצורות האלה מיוחדות במקרא ללשון השירה והנבואה, ולצידן משמשות הן בשירה המקראית הן בפרוזה צורות הבינוני (הווה) הרגילות בנקבה דוגמת עוֹלָה, עוֹשָׂה ורוֹאָה (כולן בבניין קל). כך בִּמקום עיר הומייה בישעיהו מדובר בספר מלכים על קריה הומה (מלכים א א, מא).

השירה המקראית ידועה בצורותיה המיוחדות. רבות מהן משמרות מאפייני לשון קדומים, והצורות הנ”ל – המשמרות את אות השורש האחרונה – הן דוגמה לכך: הומייה וצופייה, כמו הצורות הרגילות עוֹלָה ועוֹשָׂה, שייכות לשורשים שעיצורם האחרון הוא יו”ד (או וי”ו). יו”ד זו הייתה לכתחילה הגויה, כמו במילים צָפוּי, גָּלוּי, עֶלְיוֹן, בִּנְיָן, אבל במקרים רבים היא הפכה לאות לא הגויה, כמו בפעלים עָלִיתִי, תִּרְאֶינָה, ובמקרים אחרים נשמטה כליל, כבמילים קָנָה, קָנוּ, יִקְנֶה, יִקְנוּ, לִקְנוֹת, מִקְנֶה. כך קרה גם בצורות הבינוני הרגילות: קוֹנֶה, קוֹנָה, קוֹנִים, קוֹנוֹת.

והנה בכמה מקרים, בעיקר בשירה, משתקפת היו”ד המקורית, למשל בפעלים חָסָיוּ (דברים לב, לז – במקום חָסוּ), אֶהֱמָיָה (תהלים עז, ד – במקום אֶהֱמֶה), יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו, יא – לצד יֶחֱזוּ). לאלה מצטרפות צורות הבינוני יחידה הנ”ל וגם הצורה עֹטְיָה (שיר השירים א, ז – במקום עוֹטָה), הבנויה בדגם צורות הבינוני נקבה יוֹשְׁבָה, מוֹשְׁלָה, שׁוֹפְטָה ודומותיהן. אף צורת רבות בעלת יו”ד עיצורית מזדמנת לנו במקרא: הֹמִיּוֹת (משלי א, כא).

בעברית בת ימינו הצורות הומייה, צופייה ובוכייה משמשות בעיקר בלשון המליצית ובצירופים כגון ‘ערבה בוכייה’, ‘יונה הומייה’. מזלה של הצורה פורייה שפר עליה אף יותר: בלשונם של רבים היא מחליפה לגמרי את פּוֹרָה כצורת הנקבה הרגילה של פּוֹרֶה, ובעקבותיה אף נולדה צורת הרבים פּוֹרִיִּים.

אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון ‘הייתי יָשֵׁן’, ‘היינו נפגשים’ – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו?

יש מי שהמבנה הזה נשמע לו מתורגם (למשל השפעה של צורות past progressive באנגלית), ואולם מדובר בניסוח עברי מקורי הרגיל כבר בעברית הקלסית. יסודו במקרא, ועיקר תיעודו בספרות חז”ל.

ואלו השימושים העיקריים של המבנה היה + בינוני בלשון המקורות ובימינו:

פעולה הרגלית בעבר

היה + בינוני עשוי לציין פעולה הֶרְגֵּלִית, כלומר פעולה קבועה או חוזרת, שנעשתה בעבר. הינה דוגמאות מן המקורות:

• “וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'” (דברים ט, ז);
• “כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ” (מלכים ב יח, ד);
• “וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת” (עזרא ד, ד);
• “רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה” (משנה ברכות ד, ב);
• “פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה” (משנה שבת ה, ד).

לעיתים אפשר לראות באותו הקשר את ההבדל בין פעולה חוזרת המובעת במבנה היה + בינוני ובין פעולה חד־פעמית המובעת בצורת עבר רגילה (הדוגמאות על פי מ’ מישור):

• “מגיד הכתוב שכל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו [פעולות חוזרות]; ואותו היום העמידוֹ, משחוֹ ולא פרקוֹ [פעולות חד־פעמיות]” (ספרי במדבר מד);
• “כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום היה ארון נוסע אחר שני דגלים [פעולה חוזרת], והיום נסע תחלה [פעולה חד־פעמית]” (תוספתא סוטה ח, א).

גם בעברית בת ימינו משתמשים במבנה הזה להבעת פעולה הרגלית בעבר, בייחוד בשיח סיפורי, למשל:

• בימות השרב היינו יורדים לרחוץ במעיין.
• לפעמים היו מתראים בחטף במסדרונות האוניברסיטה.
• “היה הולך ושב אליי קודח, היה נושא דמותי ממול פניו [פעולה חוזרת] / הגידו נא, היש בכם יודע אי אנה זה הלך לו ולא שב? [פעולה חד־פעמית]” (יעקב אורלנד, “היו לילות”). 

פעולה מתמשכת שהיא רקע לפעולה אחרת

בלשון המקורות רגיל השימוש במבנה היה + בינוני בתיאור של שתי פעולות חופפות: (1) פעולה מתמשכת המובעת במבנה היה + בינוני; (2) פעולה קצרה המובעת בעבר פשוט. בדרך כלל מדובר בסיפור מעשה שבו הפעולה הקצרה נעשית על רקע הפעולה המתמשכת.

שימוש זה מקביל לדרך ההבעה באנגלית שבה פועל ב־past progressive משמש לציון פעולה מתמשכת לצד פועל ב־past simple המציין פעולה קצרה וממוקדת שנעשתה בו בזמן.

הינה כמה דוגמאות מן המקרא ומספרות חז”ל:

• “וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן [פעולה מתמשכת], וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה [רצף של פעולות שנעשו במהלך רעיית הצאן]” (שמות ג, א);
• וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ” (מלכים ב ו, כו)
• “וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם. וַתִּפֹּל שְׁבָא [כנופיית שודדים מאנשי שבא] וַתִּקָּחֵם…” (איוב א יד–טו);
• “פעם אחת היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים” (ספרא בחוקותי ב, ז)

כפי שהראה חוקר הלשון מרדכי מישור, גם בימינו אפשר לעיתים לפגוש את המבנה הזה בספרות היפה בניסוחים מעין “אותו ערב כשחזרתי הביתה אשתי הייתה עומדת ומחכה לי בחוץ”. עוד רגיל מבנה זה בלשונם של דוברים בעלי רקע לשוני ערבי – בהשפעת שימוש מקביל בערבית, כגון “כשהתקשרת הייתי ישן“.

תנאי בטל

המבנה היה + בינוני רווח מאוד במשפטי תנאי בטל (תנאי שאינו בר מימוש).

יש שפסוקית התנאי מובעת בעבר פשוט, והחלק העיקרי במבנה היה + בינוני:

• אילו ידעתי שהתיעוד חשוב, הייתי מצלם את הפגישה.
• הוא היה כנראה מצליח במיזם, אילולי עמד בדרכו ראש הוועדה המחוזית.

ובספרות חז”ל:

• “אלו עשית כדרך שעשו חבריך היית נוטל מידה של דינרי זהב ונפשך שלך. עכשיו איבדת את נפשך ואיבדת את ממונך” (ספרי במדבר קלא)
• “אילו זכו ישראל – ליום אחד [לאחר יום אחד] היו נכנסין לארץ” (ספרי דברים ב)

המבנה היה + בינוני יכול לבוא גם בשני חלקי משפט התנאי הבטל:

• “אילו הייתי יודע שכן, לא הייתי נודר” (משנה נדרים ט, ה)
• “לו הייתי יודע שתבוא היום… אז הייתי אופה לך עוגה כזאת” (מתוך הסדרה “רחוב סומסום”).

בימינו רגילים להביע תנאי בטל במילית התנאי אִם במקום במיליות התנאי הבטל (לוּ, אילו, אילולי וכדומה), ובשני איברי המשפט נוקטים היה + בינוני. למשל: “אם רק היית אומרת מקצה העולם / הייתי מלקט לך פנינים מן הים” (שמרית אור, “כמו שאת”). נראה שמבחינת הדוברים כיום התנאי הבטל מזוהה עם המבנה היה + בינוני, ולכן כבר לא מורגש צורך במיליות המיוחדות לתנאי הבטל. ניסוחים כאלה – בשימוש ‘אם’ לתנאי בטל – נחשבים לא תקניים.

נעיר כי במקרא תנאי בטל מובע תמיד בעבר פשוט בשני חלקי התנאי, והבְּטֵלות נשענת רק על מילית התנאי: “לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי” (שופטים יד,יח). גם בספרות חז”ל אפשר למצוא ניסוחים כאלה, וכך גם בספרות היפה בימינו.

משאלה ופנייה מנומסת

בעברית החדשה היה + בינוני משמש גם להבעת משאלה, כגון ‘הייתי שמח להצטרף אליכם פעם’, ובכלל זה משאלה שאינה יכולה להתממש, כגון ‘הייתי רוצה לבוא אבל יש לי התחייבות קודמת’. עוד משמש היה + בינוני דרך הבעה מנומסת, כנראה בהשפעת לשונות אירופה. למשל: ‘בהזדמנות זו הייתי רוצה להודות לכם’; ‘הייתי מציעה להזמין לישיבה גם את מנהלת הרכש’.

הערות

א. סדר המילים: המבנה היה + בינוני יכול לשמש גם בהיפוך הסדר, כגון ‘הולך הייתי’. בלשון המקורות הסדר בינוני + היה משמש בעיקר בפתיחה של סיפור מעשה, למשל: “בא השני ואמר עולה הייתי במעלה אדומים…” (תוספתא ר”ה א, טו).

ב. רגילים לנקוט את המבנה היה + בינוני בפעלים ‘יכול’ ו’גר’ כגון ‘הוא היה גר בירושלים’, כדי להבחין בין העבר להווה (‘הוא גר בירושלים’). על ‘היה יכול’ ראו כאן.

“וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד” (בראשית כו, יג)

במכתב לעיתון דבר משנת 1928 קָבַל איש הלשון יצחק אפשטיין על המשפט “הולך ונשלם קו הטיליפון למושבות כפר סבא, מגדיאל, כפר מלל, רענניה והסביבה”. קוראים בני ימינו יתמהו אולי על הכתיב ‘טיליפון’ או על שם המושבה ‘רעננִיָּה’ (לימים רעננה), אך לאפשטיין הפריע סדר המילים: ‘הולך ונשלם’ במקום ‘נשלם והולך’. שבועיים לאחר מכן יצא נגד דבריו הקורא העלום י”ח, וכעבור יותר משש שנים עדיין הדהד בעיתון הוויכוח בטור הלשון של יצחק אבינרי.

ההתלבטות בין ‘הולך ונשלם’ ל’נשלם והולך’ מקורה בהבדל שבין לשון המקרא ללשון חז”ל. בתנ”ך המבנה הוא תמיד ‘הולך ו…’, למשל: “וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד” (שמות יט, יט), “וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב” (שמואל א ב, כו). לעומת זאת בספרות חז”ל מצוי המבנה ההפוך: “מְסַפֵּר והולך” (תוספתא ברכות א, יא), “פוחת והולך”, “מוסיף והולך” (בבלי שבת כא ע”ב) וכיוצא בהם.

השימוש בפועל הָלַךְ לציון התמשכות הפעולה והתגברותה התגלגל כנראה מפעולת ההליכה ממש: המבנה ‘הָלַךְ ו…’ משמש בתנ”ך לציון הליכה שנלווית אליה פעולה כלשהי, כגון “הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה” (תהלים קכו, ו). לעיתים מדובר בפעולה המתגברת עם ההליכה, כגון “וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב” (שמואל ב יח, כה), ומשערים שמשימושים כאלה התפתח השימוש של הָלַךְ כפועל עזר המציין התגברות של פעולות בכלל.

במבנה השלם של הביטוי המקראי הפועל הָלַךְ בא פעמיים: פעם אחת כפועל נוטה (הָלַךְ, וַיֵּלֶךְ וכיו”ב) ופעם אחת בצורת מקור מוחלט (הָלוֹךְ) או בצורת בינוני (הוֹלֵךְ) – ‘וילך הָלוֹךְ ו…’ או ‘וילך הוֹלֵךְ ו…’. במבנה המקוצר יש רק צורת בינוני, כגון “כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר” (יונה א, יא).

בלשון חז”ל אין שימוש בצורות מקור מוחלט. המבנה הוא תמיד המבנה המקוצר, והסדר כאמור הפוך: לא ‘הולך ועושה’ כי אם ‘עושה והולך’. מדוע נשתנה הסדר? זאת אפשר רק לשער. יצחק אפשטיין הנזכר לעיל טען כי זה המבנה המתבקש מצד ההיגיון: דרכה של העברית להקדים עיקר לטפל, והרי בהקשר זה הָלַךְ הוא רק פועל עזר המצטרף לפועל העיקרי. אך נשים לב כי פועלי עזר אחרים המצטרפים אל פועל עיקרי בו’ החיבור באים בדרך כלל בראש: ‘חזר ואמר’, ‘שב והודיע’, ‘הוסיף והקשה’ ‘מיהר ויצא’ וכדומה. המשורר יעקב כהן אף טען שהבאת הפועל העיקרי בסוף היא המדגישה אותו יותר, שכן הפועל האחרון הוא המשאיר רושם אצל שומעו “וצלילו מַתמיד באוזן”.

בימינו מדובר בשאלת סגנון בלבד. עם זאת לעיתים יש מקום להעדיף את אחד המבנים, למשל כאשר בא משלים לפועל העיקרי נוח יותר ‘הולך ועושה’: “הולך ומגביר את חוסר הוודאות” ולא “מגביר והולך את חוסר הוודאות”. לעיתים פועל העזר הָלַךְ יכול ליצור דו־משמעות, כי אי אפשר לדעת אם הכוונה לפעולה מתגברת או להליכה פיזית. למשל: ‘לאחר המריבה הסוערת הוא הלך והתכנס בתוך עצמו’. במקרה זה יהיו שיעדיפו לציין את התגברות הפעולה בדרך אחרת, כגון ‘הוא התכנס יותר ויותר בתוך עצמו’ (את משמעות ההליכה הפיזית אפשר להביע למשל על ידי חציצה בין הפועל הָלַךְ לפועל שאחריו: ‘הוא הלך משם והתכנס בתוך עצמו’).

האם נכון לומר נִרְאֶה או נִרְאָה? התשובה היא ששתי הצורות נכונות – אך לא באותו הזמן.

• נִרְאֶה היא צורת ההווה: ‘נראֶה לי שאת צודקת’, ‘אתה נראֶה ממש טוב’, ‘נראֶה לכם שאמרתי את זה?’ הגייה זו של נראֶה בהווה רגילה בפי כול בביטויים כגון ‘כנראֶה’, ‘ככל הנראֶה’, ‘רואה ואינו נראֶה’.
• נִרְאָה היא צורת העבר: ‘הוא נראָה מצוין במסיבה אתמול’, ‘כבר לפני יומיים הוא נראָה לי חיוור’.

הפועל ‘נראה’ הוא בבניין נפעל מן השורש רא”י. פועל זה שייך לגזרת ל”י (המכונה גם גזרת ל”ה). בפעלים מגזרה זו יש הבדל קבוע בתנועה האחרונה בין הצורות בעבר נסתר ובין הצורות בהווה יחיד:

• בזמן עבר – תנועת a: רָאָה, גִּלָּה, הִפְנָה, הִתְרַצָּה, וכך גם נִרְ אָה, נִקְנָה, נִבְנָה.
• בזמן הווה – תנועת e: רוֹאֶה, מְגַלֶּה, מַפְנֶה, מִתְרַצֶּה, וכך גם נִרְאֶה, נִקְנֶה, נִבְנֶה.

רבים משתמשים בצורה בקמץ – נִרְאָה – ללא הבחנה בין עבר להווה. שימוש זה נובע מחוסר ההבחנה בין עבר להווה בהגיית הפעלים הרגילים (מגזרת השלמים) בבניין נפעל: נכנַס (עבר) ונכנָס (הווה), נשבַּע (עבר) ונשבָּע (הווה). ואולם במקום שהלשון מעמידה לרשותנו הבחנה – אין שום סיבה שלא נשתמש בה.

יוגב, ניר, עידית, שלחין

יוֹגֵב

יוגב הוא עובד אדמה. מקור המילה בתיאור חורבן יהודה בידי בבל. רוב העם הוגלה לבבל אך “וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר [נבוזראדן] רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים” (מלכים ב כה, יב). בתיאור מקביל בספר ירמיהו נאמר: “וּמִן הָעָם הַדַּלִּים… הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים…” (לט, י). את המילה יְגֵבִים (ביחיד יָגֵב) מפרשים על פי ההקשר: שדות.
במקומות אחרים בתנ”ך לצד הכורמים באים אִכָּרִים, כגון “הֹבִישׁוּ אִכָּרִים הֵילִילוּ כֹּרְמִים עַל חִטָּה וְעַל שְׂעֹרָה כִּי אָבַד קְצִיר שָׂדֶה” (יואל א, יא).
בעשורים הראשונים של המדינה חקלאים העוסקים בגידולי שדה נקראו יוגבים, בדומה לקבוצות אחרות של חקלאים: נוטעים, בוקרים (מגדלי בקר), נוקדים (מגדלי צאן).

נִיר

המילה ניר מקורה בתנ”ך, כגון בנבואת ירמיהו: “נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים” (ד, ג). למילה זו ניתנו כמה הסברים: שדה חרוש, שדה שנועד לחרישה, תלם שנחרש. ויש הסוברים כי ניר הוא שם פעולה: נירו ניר פירושו חִרשו חריש. בספרות חז”ל שְׂדֵה נִיר הוא שדה חרוש והוא נבדל משדה בּוּר מצד אחד ומשְׂדה זֶרַע (שדה זרוע) מצד אחר.
בספרות העברית החדשה המילה ניר משמשת הן במשמעות שדה מעובד הן במשמעות תלם שנחרש. למשמעות השנייה קרובות המילים המקראיות מַעֲנָה ומַעֲנִית וכן המילה תֶּלֶם עצמה.
לניר במקרא יש גם משמעות של כוח ושלטון, כגון “וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים” (מלכים א יא, לו).

עִדִּית

עידית היא אדמה משובחת. היא נזכרת בספרות חז”ל לצד (אדמה) בינונית ו(אדמה) זיבורית.
המילה עידית נזכרת בין השאר בדיון של חכמים על הפסוק: “כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירוֹ וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם” (שמות כב, ד). ר’ עקיבא לומד מן המילה מֵיטָב: “לא בא הכתוב אלא לִגְבּוֹת לנזקין מן העדית” (בבא קמא ו ע”ב).
היו שהציעו לקשור את עידית למילה הערבית עַדִ’יַה – כברת ארץ שאדמתה טובה.
בעברית החדשה הורחב משמעה של עידית לציון דבר בעל ערך גבוה ולאו דווקא אדמה. הוא הדין לזיבורית – המציינת דבר חסר ערך.

שְׁלָחִין

בחקלאות שלחין השקיית השדות נעשית בידי אדם, לעומת חַקְלָאוּת בַּעַל הנסמכת על גשמים בלבד (על שם האל הכנעני בעל המופקד על הגשמים). שני המושגים לקוחים מספרות חז”ל.
השורש של”ח נקשר לתעלות השקיה כבר במקרא: “וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה” (יחזקאל לא, ד). נקשרים לכאן גם “בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח” (נחמיה ג, טו) ו”מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט” (ישעיהו ח, ו, ומכאן נקבת השילוח). שֶׁלַח הוא אפוא תעלה שנשלחים בה מים, ובֵית שְׁלָחִים הוא שדה מרושת בתעלות השקיה: “משקין בית השלחים במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא כתחילה ובין ממעיין שלא יצא כתחילה” (משנה מועד קטן א, א). בקרב החקלאים רווחת הצורה שַׁלְחִין.

לעיתים דוברי העברית מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר, דרגה וכדומה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. דרכה של העברית היא שצורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת לצורת הזכר, שהיא לרוב צורת היסוד. ואלו שלוש סיומות הנקבה העומדות לרשותנו:

1. ־ָה, כגון מֶלֶךְ–מַלְכָּה, קָצִין–קְצִינָה, שַׁגְרִיר–שַׁגְרִירָה, מַכָּר–מַכָּרָה, חָבֵר–חֲבֵרָה. סיומת הנקבה ־ָה מוכרת גם מנטיית הפועל, כגון כָּתַב–כָּתְבָה.
2. ־ת, כגון נַהָג–נַהֶגֶת, חִוֵּר–חִוֶּרֶת, כּוֹכָב–כּוֹכֶבֶת, צַדִּיק–צַדֶּקֶת (לצד צַדִּיקָה), יְרַקְרַק–יְרַקְרֶקֶת (לצד יְרַקְרַקָּה), תִּינוֹק–תִּינֹקֶת. סיומת זו משנה את מבנה המילה: היא משפיעה על התנועה שלפני הסיומת והמילה המתקבלת היא מלעילית.
3. ־ִית, רַקְדָן–רַקְדָנִית, סַפָּר–סַפָּרִית, מנכ”ל–מנכ”לית, קנצלר–קנצלרית. סיומת ־ִית מוכרת קודם כול משמות הייחוס: ישראלי–ישראלית, מצרי–מצרית. סיומת זו אופיינית גם לשמות שפות (עברית, ארמית), וכן היא משמשת בשמות נקביים אחרים (רֵאשית, שׂממית). גם מילים אחדות ממין נקבה מגזרת ל”י מסתיימות ב־ִית (תרמית, מחצית).

התפלגות סיומות הנקבה לפי משקלים וקבוצות מילים

יש משקלים וקבוצות מילים שרגילה בהם אחת הסיומות:
למשל למשקלים האלה נוספת סיומת ־ָה: פָּעִיל (נְשִׂיאָה, עֲנִיָּה), פָּעֵל (שְׁכֵנָה, עֲמֵלָה), פָּעָל (יְשָׁרָה, חֲכָמָה), פָּעוֹל (לָקוֹחָה, פָּעוֹטָה).
סיומת ־ת רגילה בשמות במשקל פִּעֵל (עִלֶּגֶת, חֵרֶשֶׁת לעומת טִפְּשָׁה).
סיומת ־ִית אופיינית למילים במשקל פַּעְלָן ולמילים אחרות בסיומת ־ָן (שַׁדְרָנִית, תַּחְקִירָנִית, אבל אחות רַחְמָנִיָּה). הוא הדין למילים המסתיימות ב־אי (חַזָּאִית, הַנְדְּסָאִית). סיומת ־ִית היא גם הסיומת שדוברי העברית מעדיפים במילים שהן ראשי תיבות כגון ח”כית, רב”טית, ובמילים לועזיות כגון וטרינרית, קונסולית.

יש האומרים על אדם גלוי וישר שהוא “כֵּנֶה”, ואולם המילה התקנית היא כֵּן. מילה זו שייכת לשורשי ע”ו (את הווי”ו השורשית אפשר לראות למשל בצורה נָכוֹן בבניין נפעל), וצורתה כצורות בינוני אחרות משורשי ע”ו במשקל פָּעֵל: עֵר, עֵד, מֵת. נטיית המילה כֵּן: כֵּנָה, כֵּנִים, כֵּנוֹת.

הצורה “כֵּנֶה” נוצרה בהשפעת צורות כמו גֵּאֶה, זֵהֶה, כֵּהֶה, אולי מתוך צורך לבדל את שם התואר ממילת החיוב כֵּן. ואולם צורות אלו שייכות לשורשי ל”י (ל”ה) שאופיינית להן הסיומת ־ֶה.

בפיוט הידוע ‘ונתנה תוקף’, שנוהגים לאומרו בקהילות רבות בראש השנה וביום הכיפורים, נאמר: “ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה”. מעטים שמים לב כי הצורה ‘מעבירין’ איננה הצורה המתבקשת מצד הדקדוק. הלוא תשובה, תפילה וצדקה הן כולן מילים ממין נקבה, ולפיכך הניסוח המתבקש הוא ‘מעבירות את רוע הגזרה’.

מדוע אפוא משמשת צורת הזכר ‘מעבירין’? ומדוע רבים אינם מבחינים בכך?

בתלמוד הירושלמי נאמר: “אמר ר’ לעזר שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה” (תענית ב:א, סה ע”ב; בשינויים קלים גם בקהלת רבה, בבראשית רבה ובפסיקתא דרב כהנא). אִמרה זו היא העומדת בבסיסה של השורה הנדונה בפיוט, ולכן סביר שהצורה ‘מעבירין’ מושפעת במינה הדקדוקי מן הצירוף ‘שלושה דברים’.

עוד יש לזכור כי צורת הזכר נתפסת בעברית כצורה סתמית, ולכן יש שהיא משמשת גם ללא התאם, בלי שהדבר צורם לאוזניהם של דוברי העברית. כבר במשנה נאמר “שאין אכילה והקטרה מצטרפין” (זבחים ב, ה ועוד), בפיוט ‘אל אדון’ לשחרית של שבת נאמר “דעת ותבונה סובבים הודו (נוסח אחר: אותו)”, ובימינו אפשר לשמוע משפטים דוגמת “האכילה והשתייה מותרים רק במזנון”.

השימוש בצורות זכר לנקבה בזמן הווה (בינוני) אינו נחשב תקני, ואולם בזמני פועל אחרים נעשה הדבר לתקן: צורות העבר (שָׁמרוּ, נכנסוּ) משותפות לנסתרים ולנסתרות. צורות עתיד וציווי דוגמת ‘תשמרו’, ‘ישמרו’, ‘שִמרו’ משמשות כבר בתנ”ך גם לנוכחות ולנסתרות, ובלשון חז”ל הן דחקו לגמרי את צורות הנקבה.

נעיר כי בלשון התפילה והפיוט אפשר למצוא עוד דוגמאות של חוסר התאם דקדוקי. כך למשל בתפילת ‘ארשת שפתנו’, הנאמרת בראש השנה בקהילות אשכנז, מקובל הנוסח: “ארשת שפתנו יערב לפניך, אל רם ונשא” – המילה ‘ארשת’ מינה נקבה ואילו הפועל ‘יערב’ הוא בזכר. הבחירה בצורת הזכר ‘יערב’ היא כנראה על פי הפסוק בתהלים “יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי” (קד, לד), ובאותו אופן אפשר להסביר את “יערב לו ידידותך” בפיוט ‘ידיד נפש’.

הפיוט ‘יעלה תחנוננו’ לערבית של יום הכיפורים מבוסס על התפילה הידועה ‘יעלה ויבוא’. לפיכך – כדי לשמור על התבנית הזהה – משמשות בו צורות פועל בזכר גם כאשר השם הוא ממין נקבה, כגון “יעלה אנקתנו”, “ויבוא צדקתנו”, “ויבוא סליחתנו”.

יש שחוסר ההתאם מקורו בדוחק החרוז: “עַטְּרֵם רוב ברכות, וחיים אֲרוּכוֹת, עדי עד מארי כות” (יוצר לשמיני עצרת, מחבר לא ידוע), “חַדֵּשׁ ימינו בגלות יָשָׁן, עוּרָה למה תישן?” (מתוך ‘שבט יהודה’, סליחות בנוסח עדות המזרח. ייתכן שהשימוש בשם תואר ממין זכר למילה ‘גלות’ קשור גם בתפיסת הסיומת ־וּת בימי הביניים כמציינת זכר בהשפעת הערבית).

ניסוחים כגון ‘אני לא מבין’, ‘את לא יודעת’, ‘כסף לא מבטיח אושר’ טבעיים לגמרי לדוברי העברית בימינו. אך מתקני הלשון ממליצים להימנע מהם בלשון הכתובה ובדיבור בנסיבות רשמיות, ולנקוט ‘אינני מבין’, ‘אינך יודעת’, ‘כסף אינו מבטיח אושר’.

בעברית הקלסית מעמדן של צורות הבינוני (צורות הפועל בהווה) כמעמד של שמות, ולפיכך במבני שלילה חלה עליהן דרך השלילה של שמות העצם: במשפט שנשואו שם עצם שוללים באין, כגון ‘כסף אינו תחליף לאהבה’ או ‘אין הכסף תחליף לאהבה’, וכך גם במשפט שנשואו צורת בינוני: ‘הוא אינו מבין’ או ‘אין הוא מבין’.

עם זאת במשפטים שבהם הנשוא בא לפני הנושא, שלילת הבינוני במילה לא רגילה ואף מומלצת. כך למשל אנו מוצאים בתנ”ך “כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם” (דברים יט, ו), ובספרות חז”ל “לא דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן” (ירושלמי ג:ז, כז ע”ד). על פי זה ננסח בלשון ימינו: ‘לא נראים דבריו’, ‘לא ברור מה קרה כאן’, ‘לא ידוע לי על כך’, ‘לא מסתבר שהוא עשה זאת’.

מקר, מרוון, צנרן, אמבט עיסוי

מֵקַר (קוּלֶר)

מקר הוא מתקן למי שתייה קרים.
המילה מֵקַר היא בת זוגה של המילה מֵחַם – דוד להרתחת מים להכנת משקה חם. את המילה מחם ירשנו מלשון חז”ל, ושם משמעה הוא קומקום למים חמים. בספרות חז”ל נזכר גם הצירוף “כלי מיקר” (תוספתא שבת) שפירושו ‘כלי שמקרר’.
גם בלי ניקוד הכתיב התקני של מחם ומקר הוא ללא יו”ד, וכך גם כתיבן של מילים נוספות באותו המשקל – מצר, מרב (מקסימום), ממד.
המילה מֵקַר אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ”ה (1995).

מַרְוָן (“בר מים”)

מרוון הוא מתקן למי שתייה חמים וקרים כאחד.
המתקן מרווה את הצמאים ומכאן שמו; אל צורת הבינוני מַרְוֶה נוספה הסיומת ־ָן, המציינת בין השאר כלים, כגון מַחְוָן.
נבחין בין מרוון ובין מֵקַר (קוּלֶר) ומֵחַם (סמובר): מחם ומקר מספקים רק דבר אחד (מים חמים בלבד או מים קרים בלבד), ואילו מרוון מספק גם מים חמים וגם מים קרים.
את המילה מרוון הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס”ט (2009).

צַנְרָן (שנורקל)

צנרן הוא מכשיר המאפשר לשׂוחֶה לנשום בעת שראשו שקוע במים. המכשיר עשוי צינור שפתחו האחד מחוץ למים ופתחו האחר מחובר לאפו או לפיו של השוחה.
הפועל הוא צָנַר ושם הפעולה צְנִירָה.
כל המילים הללו גזורות מן המילה צִנּוֹר – מילה המופיעה פעמיים בתנ”ך ונפוצה בספרות חז”ל. בפירושה של המילה בתנ”ך יש כמה דעות, אך בלשון חז”ל משמעה ברור: גליל מוארך העשוי להעברה ולקילוח של מים או נוזל אחר. מן המילה צינור חודשו בימינו המילים צַנֶּרֶת (מערכת צינורות) וצְנִיר (שקע בצורת חצי צינור שנוצר משחיקה של מים בדופן של אפיק נחל וכדומה).
את המילה צנרן הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ”ג (1993).

אַמְבַּט עִסּוּי (ג’קוזי)

אמבט עיסוי הוא אמבט ובו התקן המזרים מים בתנועת מערבולת לצורך עיסוי הגוף. יש הקוראים לו ‘אמבט זרמים’, ולמתקן גדול יותר – ‘ברֵיכת זרמים’.
עיסוי בעברית ימינו הוא מסז’. המשמעות הבסיסית של השורש היא ‘לחץ’. במקרא מופיע פועל מן השורש הזה (יחזקאל כג, ח) אך הוא נכתב בשׂי”ן: עִשּׂוּ (לחצו). לשורש עס”י/עשׂ”י קרוב אולי השורש עס”ס שמשמעו ‘מעך’, וממנו עָסִיס (מיץ פרי) ועיסה (בצק).
את הצירוף אמבט עיסוי הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והוא אושר במליאת האקדמיה בשנת תשנ”ז (1997).