האקדמיה ללשון העברית

מפעם לפעם אנו נשאלים אם יש להקפיד בהגיית שווא בראש מילה – אם למשל את המילה תְּמוּנָה יש לבטא דווקא temuna או שמא די בהגייה הרווחת tmuna. אל השווא הנע בראש המילה מצטרף גם שווא נע באמצע המילה – למשל במילים קִבְּלוּ או נִשְׁבְּרוּ – והרי שיש לענות על שאלה כללית יותר: מהי ההגייה התקנית של השווא הנע?

בראשית ימיו אימץ ועד הלשון את מסורת ההגייה הספרדית ולפיה בהגייה מופתית יש להגות בתנועת e כל שווא נע.[1]

לפי זה המילה תְּמוּנָה תבוטא temuna והמילה לוֹמְדִים תבוטא lomedim.

ואולם מחוץ לכותלי בית הכנסת ההקפדה על ההגייה הזאת נחשבת נחלתם של מתי מעט, ובציבור היא נשמעה בעבר בעיקר מבעד למכשירי הרדיו מפיהם של קריינים קפדנים במיוחד. בפי דוברי העברית בימינו רבים מן השוואים הנעים נהגים כשווא נח, כלומר כ"אפס תנועה",[2] וכך גם במילים הללו – תְּמוּנָה ולוֹמְדִים הם tmuna ו־lomdim.

עם זאת לדוברי העברית בת ימינו כללים משלהם להנעת השווא, כלומר להגייתו כ־e, ובחלק גדול מהמקרים הם מבוססים על הקושי להגות צרורות עיצורים בנסיבות מסוימות. אלו הם המקרים העיקריים:

בראש מילה –

• בשווא נע הבא בעיצור שוטף (למנר"י): לְבִיבָה נהגית leviva (לעומת סְבִיבָה), יְלָדִים נהגֶה yeladim (לעומת בְּרָגִים).
• בשווא נע שאחריו עיצור גרוני (אה"ע): שְׁאֵלָה נהגה she'ela (לעומת שְׁפֵלָה), בְּהֵמָה נהגה behema (לעומת בְּרֵכָה), זְעָקוֹת נהגה ze'akot (לעומת זְנָבוֹת).
• בשווא נע הבא באחת מאותיות השימוש (וכל"ב): בְּרֹאשׁ נהגה berosh (לעומת בְּרוֹשׁ).
• בשווא נע בתחיליות ית"ן של צורות העתיד: תְּבָרֵךְ נהגה tevarekh, תְּבִיאֵם נהגה tevi’em.

באמצע מילה –

• בשווא נע הבא באות הראשונה משתי אותיות זהות: גּוֹרְרִים נהגה gorerim (לעומת גּוֹרְמִים).[3]
• בשווא נע שאחרי שווא נח: יִשְׁמְרוּ נהגה yishmeru (וכן מְצַפְצְפִים, מִרְפְּאוֹתֵיהֶם ועוד).

האקדמיה ללשון לא קבעה כללים מחייבים הנוגעים להגייה בכלל ולהגיית השווא הנע בפרט.[4]

לא זו אף זו, בכללי התעתיק הפשוט מעברית לאותיות לטיניות קבעה האקדמיה כי אין צורך לסמן בסימן מיוחד (כלומר באות e) שווא נע שאיננו הגוי, ולפי זה למשל כְּפָר וְרָדִים ייכתב בתעתיק Kfar Vradim (ולא Kefar Veradim) ו־בְּנֵי בְּרַק ייכתב בתעתיק Bne Brak (ולא Bene Berak).

——————–

[1] במסורת הטברנית השווא הנע נהגה בדרך כלל כתנועת a קצרה; אם הוא קודם לגרונית הוא נהגה בגוֹן תנועת הגרונית, ולפני יו"ד עיצורית כתנועת i קצרה. בדרך זו הולכת גם מסורת ההגייה התימנית.

[2] בהשפעת מסורת ההגייה האשכנזית, ומבחינה זו היא הקרובה מבין המסורות לנוהג בעברית בת ימינו. יש לשער כי הנחת השווא הנע התאפשרה בעברית שבפי יהודי אירופה הודות לאפשרות של צרורות עיצורים ביידיש ובלשונות אירופה בכלל. עם זאת קשה לקבוע שזה ההסבר היחיד לביצוע השווא הנע בעברית כיום; אף במסורת ההגייה של קהילות אחדות שמחוץ לאירופה יש שהשווא הנע מבוצע כ"אפס תנועה" באמצע המילה.

[3] בכלל זה גם אותיות שזהות או קרובות בצלילן: שׁוֹכְחִים = shokheẖim/shokhekhim (ובגלל בלבול בין כ"ף רפה לחי"ת יש הטועים והוגים shokhakhim). מסיבה זו נהגה לעיתים שווא נח כשווא נע: שִׁכְחָה = shikhekha/shikheẖa; הִבְְלַטְתְּ = hivlatet; מוֹלַדְתִּי = moladeti.

[4] ואומנם אחת השאלות הראשונות שוועד הלשון עסק בהן היא שאלת המבטא, ובשנת תרס"ה אף קבע את מימושן של האותיות שנבדלו במסורות ההגייה השונות (ראו כאן). אף שכעיקרון נבחרה מסורת ההגייה הספרדית לשמש במבטא העברי המתחדש, במקרים מועטים הוחלט ללכת בדרכה של המסורת האשכנזית (כמו הגיית צ כ־z גרמנית, היינו ts). מכל מקום המציאות לימדה שדוברי העברית מעדיפים את המינימום הנדרש, וכך משמשות בלשוננו רק חמש תנועות (ולא שבע) כבמסורת הספרדית וכמות מצומצמת של עיצורים (ט=ת, א=ע וכו') כבמסורת האשכנזית.

אותיות השימוש מש"ה וכל"ב הן מיליות שנכתבות בתיבה אחת עם המילה שאחריהן. הן נחלקות לשתי קבוצות:

• אותיות מש"ה – מילת היחס מ', ש' הזיקה, ה' הידיעה.
• אותיות וכל"ב – ו' החיבור, מיליות היחס כ', ל', ב'.

מש"ה

אותיות מש"ה מנוקדות בדרך כלל בתנועה קטנה, ודגש חזק בא באות הראשונה של המילה שאחריהן. כאשר המילה פותחת באותיות אהחע"ר – אין דגש, ועשויים לחול שינויים בניקוד אות השימוש כמפורט להלן.

מ' השימוש

מ' השימוש היא קיצור של מילת היחס מִן. היא מנוקדת בחיריק והאות שאחריה דגושה בדגש חזק (תמורת הנו"ן): מִפֹּה, מִתּוֹךְ, מִבֵּיתוֹ, מִמְּקוֹמִי, מִיְּרוּשָׁלַיִם (במקרא כשבראש המילה יש יו"ד שוואית היא הופכת לאם קריאה: מִירוּשָׁלַיִם וכדומה).
לפני אותיות אהחע"ר המ' מנוקדת בצירי ואין אחריה דגש: מֵרֹאשׁ, מֵחַדְרִי, מֵהַבַּיִת. יוצאות מכלל זה המילים מִחוּץ (וכן מִחוּ"ל), מִחוּט, מִהְיוֹת.

ש' הזיקה

ש' הזיקה מנוקדת בסגול ואחריה יש דגש: שֶׁכָּתַבְתְּ, שֶׁבַּבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר.
גם לפני אותיות אהחע"ר הש' מנוקדת בסגול, אך ללא דגש אחריה: שֶׁרָצִיתִי, שֶׁאֲמַרְתֶּם, שֶׁהֲרֵי.

ה' הידיעה

ברגיל ה' הידיעה מנוקדת בפתח ואחריה בא דגש, כגון הַבַּיִת, הַיַּלְדָּה, הַפַּרְדֵּס, הַמֶּלֶךְ.
לפני אהחע"ר יש לה' הידיעה ניקוד מיוחד כמפורט בטבלה:

הערות:

א. במילים האלה ה' הידיעה מנוקדת בקמץ: הָהֵם, הָהֵן, הָהָר.

א. בכמה מילים הוספת ה' הידיעה גורמת לשינוי בניקוד האות הראשונה במילה: אֶרֶץ > הָאָרֶץ; הַר > הָהָר; עַם > הָעָם; פַּר > הַפָּר. במקרא גם: חַג > הֶחָג. בעברית בת ימינו: חַג, הַחַג.

על ה' השאלה ראו למטה.

וכל"ב

אותיות וכל"ב מנוקדות בדרך כלל בשווא. כאשר המילה פותחת בשווא או בחטף נוצר רצף של תנועות חטופות, ואות השימוש מקבלת תנועה במקום השווא, כמפורט להלן.

לאחר אותיות וכל"ב לא יבוא דגש קל (באותיות בגדכפ"ת).

ו' החיבור

הניקוד הרגיל של ו' החיבור הוא שווא, כגון וְאוּלַי, וְשָׁלוֹם, וְנַעַר, וְכוֹבַע.
יוצאים מן הכלל:

* מקובל להסביר את התנועה u לפני אותיות בומ"ף כהידמות לעיצורים ב, ו, מ, פ, שבסיס חיתוכם בשפתיים.

אותיות כל"ב

הניקוד הרגיל של מיליות היחס כל"ב הוא שווא, כגון כְּיוֹם, לְיוֹם, בְּיוֹם, לְכָבוֹד, בְּבַקָּשָׁה.
יוצאים מן הכלל:

הערות:

• בהגייה הרשמית המקובלת קמץ לפני חטף קמץ נהגה כקמץ קטן, כלומר בתנועת o. לעומת זאת במסורת הספרדית הגייתו כקמץ רגיל – בתנועת a (ראו כאן).
• אותיות כל"ב לפני כינויי הרמז (כגון זה, זאת, אלה) מנוקדות לרוב בקמץ: זֶה לָזֶה, כָּאֵלֶּה, בָּזֹאת. ל' היחס מנוקדת לעיתים בקמץ בהברה סמוכה לטעם בתיאורי פועל, כגון לָבֶטַח, לָעַד.

ניקוד רצף של מיליות וכל"ב

כאשר נוצר רצף של מיליות – מנקדים את המיליות לפי סדר ההצטרפות, כלומר משמאל לימין.
דוגמאות:

• ובפרט: פְּרָט > בִּפְרָט > וּבִפְרָט
• וליצוא: יְצוּא > לִיצוּא > וְלִיצוּא
• וכחלום: חֲלוֹם > כַּחֲלום > וְכַחֲלוֹם

ניקוד כל"ב לפני ה' הידיעה

לאחר אותיות כל"ב ה' הידיעה נשמטת – תנועתה עוברת אל אות השימוש ודגש חזק בא באות שאחריה (אלא אם כן היא אחת מאותיות אהחע"ר):

• כְּהַיּוֹם > כַּיּוֹם
• בְּהַבַּיִת > בַּבַּיִת
• לְהַיֶּלֶד > לַיֶּלֶד
• בְּהָאָרֶץ > בָּאָרֶץ
• לְהֶחָכָם > לֶחָכָם.

הערות

• לעיתים כאשר ה' הידיעה היא חלק משם פרטי נוהגים שלא להשמיטה, בייחוד במקום שהשמטתה עלולה לגרום לאי־הבנה. למשל: 'הוא עובד בהארץ' (בעיתון) לעומת 'הוא עובד בארץ'.
• ה' הידיעה אינה נשמטת בביטויי הזמן המציינים זמן נוכחי, כגון 'קבענו להיום', 'זהו להפעם'.

* * *

כמה שיבושי הגייה הנובעים מ"תיקון יתר" קשורים לאותיות מש"ה וכל"ב:

* * *

ה' השאלה

אף שה' השאלה אינה נפוצה בימינו עדיין יש בה שימוש. הינה כללי הניקוד שלה כפי שהם עולים מניקוד המקרא:

ברגיל ה' השאלה מנוקדת בחטף־פתח (וכמובן אין אחריה דגש קל), כגון הֲתִנָּשְׂאִי (לי), הֲיָדַעְתָּ, הֲשׁוֹמֵר (אחי אנוכי), הֲכָזֶה (יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ).

לפני אהח"ע ולפני שווא היא מנוקדת בפתח, כגון הַאִם, הַאַתָּה, הַיְדַעְתֶּם, אבל לפני אהח"ע קמוצות היא מנוקדת בסגול, כגון הֶהָלַכְתְּ, הֶאָנוֹכִי.

הערה: כשאחרי ה' השאלה באה אות בשווא, לצד דוגמאות כגון הַבְרָכָה (בראשית כז, לח) יש במקרא גם דוגמאות לשווא ודגש, כגון הַכְּצַעֲקָתָהּ (בראשית יח, כא).

לקריאת המאמר

דברים שנאמרו בפגישת צוות "קול ישראל" עם חברי האקדמיה ללשון העברית

מתוך דברי זאב בן־חיים בפתח הדיון:

"איני צריך לומר לכם, אנשי שירות השידור, מה עצומה חשיבותו של הכלי המופקד בידכם לתרבות העברית, ומה גדולה השפעתו, השפעת מישרים, על עיצוב הלשון העברית בימינו. שירות השידור, מעצם טבע ברייתו, עשוי להיות כלי מחזיק ברכה, שאין דומה לו, להחדיר את הלשון הנכונה והיפה לכל שכבות העם. מיליונים של אנשים בארצנו ובחוץ־לארץ אוזנם קשובה לקול העברי היוצא מפיכם, ורבים מכוונים וצריכים הם לכוון את לשונם שלהם על פי הרמה הלשונית הנקוטה בפיכם. אתם אפוא הנכם אַמַת־מידה לצליל העברי היפה והנכון ולסגנון העברי המתוקן."

מונחים מן המילון למונחי התחבורה היבשתית, תשע"ב (2012)

נווטן, מֶחבר, מפרד, נסועה, מַזהר

נַוְטָן (GPS navigator)

בלי ניקוד: נווטן.
נווטן הוא הֶתְקֵן ניווט הפועל באמצעות מערכת האיכון העולמית (global positioning system, ובקיצור GPS).
המילה נווטן דומה במבנה שלה למילים מזגן וגלשן. בן זוגו האנושי של הנווטן הוא הנווט. אף כי המילה נַוָּט נראית עברית מקורית היא מילה שאולה. היא נזכרת פעם או פעמיים בספרות חז"ל, ומשמעותה שם – על פי מקבילותיה ביוונית ובלטינית – היא סַפָּן, כלומר זה הנוהג בספינה. מן התחבורה הימית עבר הניווט (בעברית וגם בלשונות אירופה) לשאר סוגי התחבורה ואף לתחום הסיור הרגלי, ומשמעותו מציאת הדרך ליעד מסוים בעזרת מפה, מצפן, חישובים ועוד.
המילה נווטן אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ט (2008).

מֶחְבָּר (רמפה במֶחלף)

מחבר הוא כביש חיבור המשמש למעבר בין שתי דרכים במפלסים שונים באותו מֶחלף.
המילה מֶחְבָּר מצטרפת למילים נוספות בתחום התחבורה באותו המשקל: מֶחְלָף הוא מפגש דרכים בשני מפלסים או יותר, שהמעבר בו מדרך לדרך הוא באמצעות מֶחברים. מִפְרָד גם הוא מפגש דרכים במפלסים שונים, אך ללא אפשרות מעבר מדרך לדרך. מִסְעָף הוא צומת של שלוש זרועות: מסעף קמץ ("צומת T") או מסעף מזלג ("צומת Y"). מַעֲקָף הוא דרך העוקפת את המסלול הרגיל בשל הפרעות זמניות לתנועה שיש בו. להבדלים בניקוד האות מ"ם גורמות האותיות הגרוניות ח' ו־ע' שאחריה.
המילה מחבר אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ג (2003).

מִפְרָד

מפרד הוא הצטלבות דרכים במפלסים שונים ללא אפשרות מעבר מדרך לדרך. מפרד הוא גם הצטלבות בין כביש ובין מסילת ברזל בשני מפלסים. המפרד נועד למנוע מפגש בין דרכים מכיוונים שונים, ובכך הוא משפר את התעבורה ותורם לבטיחות התנועה.
המילה מִפְרָד מצטרפת למילים מִסְעָף, מֶחְלָף ומַעֲקָף – כולן באותו משקל ובמשמעות דומה: חלק של דרך בעל תפקיד בהסדרת התנועה.
המילה מפרד נקבעה לראשונה במילון למונחי הנדסת דרכים שיצא לאור בשנת תש"ן (1990) מטעם הוועדה המרכזית למינוח טכנולוגי של האקדמיה ללשון העברית והטכניון.

נסועה (קילומטרז')

נסועה היא סך הקילומטרים (או המִילִים – miles) שרכב נסע בתקופת זמן מסוימת. נסועה שנתית ממוצעת לכלי רכב פרטי היא כשבעה עשר אלף קילומטרים.
המילה נְסוּעָה שקולה במשקל המציין קְבוּצָה. במשקל זה שקולה גם המילה לְקוּחָה – כלל הלקוחות או כלל הנוסעים בתקופה נתונה. מילה אחרת המציינת קבוצה, אך ניקודה שונה במקצת, היא דְּבֻקָּה – קבוצת כלי רכב הנעים סמוכים זה לזה, ועל פיה חודשה המילה דְּחֻסָּה – מספר מרבי של בני אדם שרכב יכול להכיל.
את המילה נסועה הציע לאקדמיה ד"ר דן לינק ממשרד התחבורה. היא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ה (1995).

מַזְהֵר

מזהר הוא מעין שלט קטן המציג מסר כתוב או מסר המובע בסמל, ומסר זה תקֵף בשעה שהשלט מואר. למשל: סמל של סיגריה ועליו פס ביטול או סמל של חגורת בטיחות במטוס. צורת הרבים של מַזְהֵר היא מַזְהֲרִים.
במשקל המילה מַזְהֵר חודשו עוד מילים מתחום התחבורה: מַגְבֵּהַּ (ג'ק), מַתְנֵעַ (סטרטר), מַפְרֵט (מתקן לסידור מטבעות המשמש נהגי אוטובוס).
המילה מַזְהֵר נקבעה במונחי התחבורה המסילתית שאושרו במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ח (1998).

יש המכנים את המערכה בעזה מלחמת הפירים. מהו פיר?

פיר בימינו הוא חלל צר וארוך. הוא יכול להיות גם מתחת לקרקע וגם מעל לקרקע (כמו פירים בבניינים למעליות ולאוורור); חלק גדול מהפירים אנכיים או תלולים מאוד.

פיר בתלמוד

תוכן העניינים

• מהחלטות ישיבת המליאה, עמ' 1
• מילים בשימוש כללי שאושרו במליאה, עמ' 1
  מִדְרוּג, מַד צְפִיָּה, הַדְרָה, גַּלְגִּלִּיּוֹת לַהַב, מַפְרֵט, תַּנּוּרוֹן, כַּף מְחוֹרֶרֶת, מַסְדֵּר תּוֹר
• דוד שחר וקציעה כ"ץ – חברים חדשים באקדמיה ללשון, עמ' 1
• עיבוד ספרות הקראים, עמ' 2
• מדור העברית החדשה של המילון ההיסטורי, עמ' 2
  חולאני/חולני, עצי גפרית/גפרורין, הפיתקא הזה, קיטוף/טירוף
• הרצאות חודשיות במכון מזי"א, עמ' 3
• הוועדה למונחי הזואולוגיה, עמ' 3
• מפרסומי האקדמיה: מילון למונחי הבנקאות ושוק ההון – פרק ראשון, עמ' 3
• פוק חזי מאי עמא דבר מאת יוסף יהלום, עמ' 4
  לשון הפיוט; שמות סגוליים בעלי גרוניות;  תֶּחֶל / תַּחַל / תֶּכֶל
• תעודה: מכתב מיצחק רבין לנשיא האקדמיה, עמ' 6

המילים יַלְדָּה ושִׂמְלָה הן שתיים משמות עצם רבים השקולים במשקלים־אחים: יַלְדָּה במשקל פַּעְלָה ושִׂמְלָה במשקל פִּעְלָה. מלבד ההבדל בתנועתם הראשונה – פתח וחיריק – זהים שני המשקלים האלה בכול וידועים בנטיית רבים קשה במקצת:

צורת הרבים של יַלְדָּה היא יְלָדוֹת ושל שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, כלומר צורת הרבים של המשקלים פַּעְלָה, פִּעְלָה היא פְּעָלוֹת; כך כמעט ללא יוצאים מהכלל: על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת – נַעֲרָה–נְעָרוֹת, מַלְכָּה–מְלָכוֹת (ומכאן מְזוֹן מְלָכוֹת); על דרך שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – גִּבְעָה–גְּבָעוֹת, דִּמְעָה–דְּמָעוֹת, שִׂמְחָה–שְׂמָחוֹת ועוד ועוד.

קושי נוסף בנטיית הרבים של השמות האלה מתגלה בצורת הסמיכות ובצורות בעלות כינויי הקניין: תנועת הפתח או החיריק חוזרת לפ' השורש והשווא חוזר לע' השורש: יַלְדוֹת־(הקיבוץ), שִׂמְלוֹת־(נשף), דִּמְעוֹת־(תנין), מַלְכוֹתַי, שִׂמְלוֹתֶיהָ, דִּמְעוֹתָיו, ואולם אותיות בגדכפ"ת שלאחר השווא נותרות רפויות (כלומר בלי דגש קל), כגון מַלְכוֹת־(הארץ).

הנה אפוא נטייה מלאה של המילה מַלְכָּה ביחיד וברבים:
מַלְכָּה:
נסמך: מַלְכַּת־
כינויי היחיד: מַלְכָּתִי, מַלְכָּתְךָ, מַלְכָּתֵךְ, מַלְכָּתוֹ, מַלְכָּתָהּ
כינויי הרבים: מַלְכָּתֵנוּ, מַלְכַּתְכֶם, מַלְכַּתְכֶן, מַלְכָּתָם, מַלְכָּתָן
מְלָכוֹת
נסמך: מַלְכוֹת־
כינויי היחיד: מַלְכוֹתַי, מַלְכוֹתֶיךָ, מַלְכוֹתַיִךְ, מַלְכוֹתָיו, מַלְכוֹתֶיהָ
כינויי הרבים: מַלְכוֹתֵינוּ, מַלְכוֹתֵיכֶם, מַלְכוֹתֵיכֶן, מַלְכוֹתֵיהֶם, מַלְכוֹתֵיהֶן

על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת ושִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת נוטים כאמור שמות עצם רבים מאוד. כך למשל יש לומר גם כַּלְבָּה, כְּלָבוֹת, אבל כַּלְבוֹת רחוב בסמיכות; שִׁמְשָׁה, שְׁמָשוֹת, אבל שִׁמְשׁוֹת הרכב בסמיכות; דַּרְגָּה, דְּרָגוֹת, דַּרְגוֹת־(קצונה); וַעֲדָה, וְעָדוֹת, וַעֲדוֹת־(הכנסת); מִשְׁחָה, מְשָׁחוֹת, מִשְׁחוֹת־(שיניים); בִּקְתָּה, בְּקָתוֹת, בִּקְתוֹת נופש; קַסְדָּה–קְסָדוֹת, רִצְפָּה–רְצָפוֹת, נִקְרָה–נְקָרוֹת, מִלְגָּה–מְלָגוֹת וכן הלאה.

כאשר אות השורש הראשונה היא עיצור גרוני (אהח"ע) מחליף חטף־פתח את השווא הנע בצורת הרבים: עַלְמָה–עֲלָמוֹת, אַבְקָה–אֲבָקוֹת, אִמְרָה-אֲמָרוֹת. במקרים אלו שפ' השורש גרונית נמצא שמות ממשקל פִּעְלָה שבהם סגול במקום חיריק, כגון חֶבְרָה ועֶמְדָּה. גם במקרים אלו נטיית הרבים היא הנטייה המתוארת: חֶבְרָה חֲבָרוֹת חֶבְרוֹת־(ביטוח), עֶמְדָּה עֲמָדוֹת עֶמְדוֹת־(ירי). לעתים יש סגול גם בלי עיצור גרוני: נֶכְדָּה נְכָדוֹת נֶכְדוֹת־(האיש).

עִסְקָה – עֲסָקוֹת ועִסְקָאוֹת

לפי הכלל האמור, גם צורת הרבים של עִסְקָה יכולה להיות עֲסָקוֹת (אבל עִסְקוֹת־חבילה בסמיכות), אלא שבמקרה זה מזומנת לדוברי העברית אפשרות נוספת:

המילה עִסְקָה לא הייתה במקורה מילה עברית: עִסְקָא היא המקבילה הארמית למילה העברית עֵסֶק, וכמו בעברית, המין הדקדוקי של המילה בארמית הוא זכר. הסיומת ־ָא איננה אלא תווית היידוע הארמית (כמו ה"א הידיעה בעברית). מילים ארמיות רבות דוגמת עסקא שאלה העברית החדשה מן הארמית, ובהן גם כורסא, פתקא ופִסקא. במעבר שלהן מן הארמית לעברית נשתנה המין הדקדוקי שלהן מזכר לנקבה משום שסיומת היידוע הארמית ־ָא נשמעת כסיומת הנקבה העברית ־ָה. כך למשל נגיד בעברית 'כורסה נוחה' (ולא 'כורסא נוח'), וגם נַטֶּה את המילה כורסה כשם עצם ממין נקבה: כורסתי כורסתך (ולא כורסי כורסך).  מאחר שכך, על המילים האלה להיכתב בה"א בסופן, כדרכן של מילים ממין נקבה. אך גם היום יש כותבים המנציחים את מוצאן הזר על ידי כתיבתן באל"ף (לדוגמה במילה דוגמא).

זֵכר נוסף למוצאן הזר הוא צורת הרבים שלהן, שבה מורכבת סיומת הרבים העברית ־וֹת על המילה הארמית כולה (כולל תווית היידוע שלה). כך התקבלו צורות הרבים עסקאות, כורסאות, פתקאות, פסקאות, דוגמאות, והן דומות לצורות רבים עבריות בעלות אל"ף לא שורשית, דוגמת מקוואות (הרבים של מִקווה). צורות אלו כשרות לשימוש – לצד מקבילותיהן העבריות למהדרין עֲסָקוֹת, כורְסות, פְּתָקוֹת, פְּסָקוֹת או דוגְמות. יש גם מקרים שרק צורת הרבים באל"ף משמשת הלכה למעשה, כגון צורות הרבים של סַדְנָה, גִּרְסָה, טַבְלָה – סַדְנָאוֹת, גִּרְסָאוֹת, טַבְלָאוֹת.

הערה: על מילים שהאות הראשונה שלהן איננה פ' השורש כללי הנטייה האמורים אינם חלים. לכן לדוגמה מִצְווֹת היא צורת הרבים של מִצְוָה (מן השורש צו"י, המ"ם איננה שורשית; בשונה מן מִשְׁחָה–מְשָׁחוֹת), תִּקְווֹת היא צורת הרבים של תִּקְוָה (מן השורש קו"י, התי"ו איננה שורשית), ותִּקְרוֹת היא צורת הרבים של תִּקְרָה (מן השורש קר"י).

הרחבה

קשר הדוק יש בין הנטייה המתוארת של השמות במשקל פַּעְלָה ופִעְלָה לנטיית השמות המלעליים המקבילים (ושמות סגוליים בכלל). השוו למשל:

הקשר הזה איננו מקרי. אנו רגילים בעברית שכדי ליצור צורת רבים אנו מוסיפים את סיומת הרבים (־ים או ־ות) לצורת היחיד: סוס–סוסים, אב–אבות. ואולם במשקלים המדוברים – פַּעְלָה, פִּעְלָה – וכן במשקלי השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, אֶרֶץ וסֵפֶר, סיומות אלו מורכבות על בסיס שונה: מֶלֶךְ אבל מְלָכ+ים,  מַלְכָּה אבל מְלָכ+ות. ההסבר המקובל הוא שבעבר הרחוק התבטא ההבדל בין צורות היחיד לרבים – לפחות בחלק מן השמות – בשינוי תנועות בלבד (השוו באנגלית foot ביחיד לעומת feet ברבים). דרך זו ליצירת ריבוי רווחת בערבית (למשל כַּלְבּ 'כלב' – כִּלַאבּ 'כלבים'; כִּתַאבּ 'ספר' – כֻּתֻבּ 'ספרים') וקרויה ריבוי שבור. לפי הסבר זה נוספה אפוא בשלב מאוחר יותר סיומת הרבים הרגילה (־ים, ־ות) לצורת הריבוי השבור (ולא לצורת היחיד) – כאשר צורות הריבוי השבור כבר לא נתפסו כמביעות ריבוי.

מְלָכוֹת היא אפוא צורת הנקבה של מְלָכִים בדיוק כפי שמַלְכָּה היא צורת הנקבה של מֶלֶךְ, אלא שכדי להבין את הקשר בין מַלְכָּה למֶלֶךְ צריך לדעת עוד פרט היסטורי אחד: השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, מוצאם משמות בעלי הברה אחת: המילה מֶלֶךְ הייתה לפנים מַלְכּ, והמילה כֶּלֶב הייתה לפנים כַּלְבְּ (כמו בערבית). את צורת הנקבה יצרו על ידי תוספת צורן הנקבה לצורת היסוד הקדומה. כעת מובנת גם נטיית היחיד של השמות האלה ודומיהם: מַלְכִּי (=מַלְכּ + ־י), מַלְכְּךָ (=מַלְכּ + ךָ) וכן הלאה.

עשרה אנשים הקרויים בשם יהונתן נזכרים בתנ"ך – המפורסם בהם הוא בנו הבכור של שאול, רעו הטוב של דוד. מלבדו נקראו כך גם דודו של דוד, סופרו של המלך צדקיהו ועוד.

כיום יש הורים המקפידים לקרוא לבנם דווקא יונתן או דווקא יהונתן, אך בתנ"ך אלו שתי צורות של אותו השם. נוכל לראות זאת למשל בחילופים שבפסוק הזה: "וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד, וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד" (שמואל א יט, א).

ההנחה המקובלת היא שצורתו המקורית של השם היא יהונתן, כלומר "ה' נתן" (בדומה למשמעות השמות התנ"כיים נתניה או נתניהו, מתניה או מתניהו). הצורה יְהוֹ – תחילת שם ה' – עשויה להתקצר לצורה יוֹ, וכך נוצר השם יונתן. בשמות רבים בתנ"ך אנו מוצאים את כפילות הצורות הזאת, למשל: יהוחנן–יוחנן, יהורם–יורם, יהואש–יואש, יהויקים–יויקים.

כפילות זו משתקפת גם בכתובות עתיקות ובמטבעות קדומים. לדוגמה, המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי טבע מטבע שמצידו האחד הכתובת היוונית "המלך אלכסנדר", ומצידו השני בכתב עברי עתיק "יהונתן המלך". לצד צורת השם המלאה יהונתן יש מטבעות שבהם נכתב "ינתן המלך".

בספרות חז"ל רווחת יותר הצורה הקצרה יונתן. כך למשל במסכת אבות: "ר' יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (ד, ט), ובתוספתא: "שאל יונתן בן חרשא איש גיניסר לפני זקנים ביבנה" (כלים ה, ו). הנטייה לנקוט את הצורה הקצרה קשורה לתופעה כללית יותר של התערערות העיצורים הגרוניים. למשל בלשון חז"ל רגילה הצורה "לישבע" במקום "להישבע", "יודה" במקום "יהודה", "ישוע" ואף "ישו" במקום "יהושע" ועוד.

גם בִּכתובת המיוחסת לסוף תקופת התנאים נמצא השם יונתן (כתובת בבית שערים במערת קבורה: "מרים בתו שלרבי יונתן עם שתי בנותיה"; מתוארכת למאה השלישית לסה"נ). לעומת זאת בכתובת מוקדמת יותר באחוזת קבר בהר הצופים נמצא דווקא השם יהונתן: "חנניה בר יהונתן הנזִר" (מתוארכת לשנת 50 לסה"נ), וכך גם בתעודות מכר מסוף ימי הבית השני ובתעודות בר כוכבא (124 לסה"נ).

מעניין שחז"ל, בהזכירם את יהונתן המקראי, נקטו את השם בצורתו הארוכה, על פי הרגיל יותר בתנ"ך: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה; ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן" (אבות ה, טז; כך בכתבי יד קאופמן, פרמה א ועוד).

בדורות המאוחרים נהגה יותר הצורה יונתן, וזו צורתו המוכרת יותר של השם גם בימינו.

נסיים בשתי מובאות משירת שמואל הנגיד. בשירת ספרד כתבו המשוררים על פי משקל, ולכן בחרו את צורת השם שהתאימה למשקל השיר. ר' שמואל הנגיד כותב באחד משיריו:

וְאֹהָבָךְ כְּאַהְבַת בֶּן זְקונִים / יְחִיד אָב אוֹ כְּאַהְבַת שָׂב צְעִירָיו,
וְאֶדְבַּק בָּךְ כְּיוֹנָתָן בְּדָוִד / וּמֹשֶׁה עִם מְשָׁרְתוֹ מִבְּחוּרָיו.

ביאור: ואוהב אותך כפי שאוהבים בן זקונים שהוא יחיד לאביו או כפי שאוהב הסב את צאצאיו הצעירים, ואהיה דבק בך כיונתן בדוד וכדבקותם של משה ויהושע משרתו.

ואילו בשיר אחר:

אֲשֶׁר יַחְשֹׁב כִּי אִישׁ בְּשֵׁם טוֹב יְהִי טוֹב אוֹ / נִקְרָא בְּשֵׁם רַע כֵּן יְהִי רַע כְּבָר נִתַּן
אֱלִישָׁע אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה וְנִתַּן בֶּן / גֵּרְשֹׁם יְהוֹנָתָן כְּבֶן קִישׁ יְהוֹנָתָן.

ביאור: אל תחשוב שמי שייקרא בשם טוב יהיה טוב ולהפך, שכן כבר ניתן שמו של אלישע הנביא לתנא אלישע בן אבויה, והוא יצא לתרבות רעה; ואילו השם יהונתן, שמו של כוהן פסל מיכה (שופטים יח, ל), ניתן לבנו של שאול הזכור לטוב.

כתב יעקב עציון.

לפי החלטת האקדמיה, בצורות העבר, העתיד, הציווי ושם הפועל אפשר לנקד את ע' הפועל שלפני העיצור הגרוני בפתח כגון שִׂמַּח, יִתְמַהְמַהּ, ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה כגון שִׂמֵּחַ, יִתְמַהְמֵהַּ. אם כן שתי הצורות נִפַּח ונִפֵּחַ – תקניות הן.

* * *

אחד מקווי הלשון המיוחדים לעברית הטברנית,[1] הוא שכאשר העיצורים הגרוניים (ה, ח, ע) הם ההגה האחרון במילה חייבת לבוא לפניהם תנועת פתח או קמץ. לפיכך במילים כגון שָׁכַח, יִגְבַּהּ, נִשְׁמָע או מְשֻׁבָּח אין כל בעיה. לעומת זאת במקרים שתנועה אחרת באה לפני העיצור הגרוני, כמו במילים רוּח, שִׂיח, גָּבִיע ואֱלוֹהּ, ציינו בעלי המסורה כי – לפי הגייתם – נוספת לפני העיצור הגרוני תנועת העזר a (פתח), למשל רו ַח, וכך נשמר הכלל האמור. מאחר שתנועת העזר חסרת אות, היא קרויה פתח גנובה – כלומר פתח של אות "גנובה". בשל בעיות טכניות בדפוס, הפתח מודפס בדרך כלל מתחת לאות כשאר סימני הניקוד, אך כאמור הוא אמור להיות תמיד הגוי לפני העיצור הגרוני – לא רק במילה כגון הִצְלִיחַ, אלא גם במילים המסתיימות בעי"ן ובה"א, כגון הִשְׁמִיעַ, הִגְבִּיהַּ. בכך שונה הגיית צורות הזכר האלה מהגיית צורות הנקבה, כגון הִצְלִיחָה, הִשְׁמִיעָה, הִגְבִּיהָה, שבהן התנועה האחרונה (קמץ) נהגית לאחר העיצור הגרוני.

גם כאשר התנועה שלפני העיצור הגרוני היא צירי (e), פתח גנובה בין הצירי לעיצור הגרוני היא פתרון אפשרי, לדוגמה שׁוֹמֵעַ, כָּמֵהַּ, שִׂמֵּחַ, יְשַׂמֵּחַ, לְהִשְׁתַּגֵּעַ. אך במקרה הזה ישנו פתרון נוסף: אפשר שבמקום הצירי יבוא פתח, למשל יִפָּתַח, לְהִפָּתַח, שִׂמַּח, יְשַׂמַּח, עֲלֵה וְהַצְלַח.

הן במקרא הן בעברית ימינו אפשר להצביע על העדפת דרך זו או דרך זו בחלק מן המקרים. הרי דוגמאות:

א. צורות הפסק במקרא מנוקדות בפתח גנובה. כך למשל צורת ההפסק יִגָּרֵעַ שבכתוב "וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ" (במדבר לו, ג) לעומת צורת ההקשר יִגָּרַע בכתוב "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן" (במדבר כז, ד). כך גם "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב) בהפסק, לעומת "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שמות ח, כד) בהקשר.

ב. הצורות בפתח גנובה רגילות גם בבינוני (הווה), כגון שָׂבֵעַ, אוֹרֵחַ, מְשַׂמֵּחַ, מִתְמַהְמֵהַּ, אבל בנסמך פתח במקום הצירי: שְֹבַע־(ימים/רצון) ואף רוֹקַע־(הארץ).

ג. בציווי רגילות הצורות בלי פתח גנובה, כגון "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ז, טז ועוד), "קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז" (שופטים ו, כ).

ד. גם בעברית ימינו נוכל במקרים מסוימים לדבר על העדפות: למשל שבשם הפועל של בניין פיעל והתפעל מועדפות הצורות בפתח גנובה: לְשַׁלֵּחַ (במקרא גם לְשַׁלַּח), לְקַרְטֵעַ, לְהִשְׁתַּגֵּעַ; אבל בבניין נפעל מועדפות דווקא הצורות בלי פתח גנובה: לְהִפָּתַח (במקרא בהפסק לְהִפָּתֵחַ), לְהִשָּׁמַע.

כשבאה האקדמיה להכריע בסוגיה התלבטו חבריה בין שתי אפשרויות: (א) כלל פשוט הקובע כי לרוב מותרות שתי הדרכים; (ב) כלל מורכב יותר שינסה להגדיר בכל בניין ובניין ובכל זמן וזמן מהי הדרך הנכונה או המועדפת – על פי המקורות ועל פי הנוהג בעברית החדשה. חסרונה ויתרונה של כל אחת מן האפשרויות ברור: הראשונה פשוטה ומקילה על הזיכרון, אך יש בה כדי להתיר צורות שמעולם לא שימשו בפועל, כגון יִמָּנֵעַ או לְנַפַּח. לעומת זאת השנייה מכבידה על הזיכרון, אך יש בכוחה להיות מדויקת יותר ולעלות בקנה אחד עם המצוי במקורות או עם הצורות המשמשות בפי דוברי העברית בת ימינו.

ההכרעה נפלה על האפשרות הראשונה, ולפיה מותרות שתי הדרכים בכל הזמנים, למעט בבינוני.
את שלבי גיבוש ההחלטה תוכלו למצוא בזיכרונות האקדמיה: בשנת תשמ"ה התקבלה החלטה ראשונה בעניין זה (ישיבה קעד-קעה, עמ' 127), וזו הורחבה בשנת תשנ"ז (ישיבה רל, עמ' 46) ובשנת תשנ"ח (ישיבה רלז, עמ' 163).

* * *

מעשה בחמישה בלונים

שנים קודם לכן כתבה מרים רות את ספרהּ "מעשה בחמישה בלונים". רון, הילד בעל הבלון הצהוב, מבקש בסיפור מאביו: "אַבָּא – נַפֵּחַ אֶת הַבָּלוֹן הַצָּהֹב!" ומתואר שהאב נענה: "אַבָּא נִפַּח אֶת הַבָּלוֹן… נִפַּח… וְנִפַּח…" צורת הציווי ניתנת כאן בפתח גנובה אך לא כן צורת העבר. לוּ הייתה הסופרת דבקה בלשון המקרא, צורת הציווי נַפַּח הייתה מתאימה יותר (אם כי לצד בַּלַּע, רַתַּח, שַׁלַּח וְשַׂמַּח יש במקרא גם שַׂמֵּחַ בתהלים פו, ד), אך כאמור גם נַפַּח וגם נַפֵּחַ, גם נִפַּח וגם נִפֵּחַ טובות לשמש בעברית החדשה.

שַׂמֵּחַ תשמח

אחת הברכות בשבע ברכות הנישואין היא ברכת "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח". הצורה הראשונה איננה ציווי כי אם מקור מוחלט. המבנה של צורת מקור מוחלט בליווי פועל מאותו השורש ומאותו הבניין מאפיין את לשון המקרא (כגון הָלוֹךְ הָלְכוּ, שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ, בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ), והפתח הגנובה משמשת במקור המוחלט במקרא גם בשורש זה (שַׂמֵּחַ שִׂמְּחָהוּ – ירמיהו כ, טו) וגם בשורשים אחרים (לדוגמה: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח).

_________________________

[1]  העברית הטברנית היא העברית שנהגה בעיר טבריה במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה. עברית זו היא המשתקפת בניקוד המקרא המוכר לנו (נוסח המסורה).

המילים פתע ופתאום זהות במשמען ודומות מאוד בצורתן, וככל הנראה התגלגלו ממקור אחד. שתי המילים מוכרות כבר מן התנ"ך, ולפעמים הן אף באות בו יחד, למשל: "וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם" (במדבר ו, ט), "אֲשֶׁר פִּתְאֹם לְפֶתַע יָבוֹא שִׁבְרָהּ" (ישעיהו ל, יג).

האם יש קשר בין פתע לפתאום? נראה שכן.

יש קרבה בין העיצורים הגרוניים א ו־ע בשל מקום החיתוך הקרוב שלהם (הגרון והלוע), ולאור זאת מוכרים גם חילופים אחרים כמו גָּמָא וגָמַע (כבר במקרא), אִכּוּל ועִכּוּל (בלשון חז"ל). נהוג לשער שהמילה פֶּתַע היא המקורית, ו־פִּתְאֹם באה בעקבותיה כתוצאה מהתערערות העיצור ע.[1]

הסיומת של המילה פתאום היא הסיומת הקדומה ־וֹם או ־ָם המציינת כמה תוארי פועל, ובהם שלשוֹם (מן שלוש), ריקָם (מן ריק) ויומָם (מן יום).

_______________________

[1] בעבר היה מי שסבר שלמילים פתע ופתאום יש מקבילות באכדית: ina pitti, ina pittimma (ראו למשל בהערות לערך 'פתאום' במילון בן־יהודה), והיו אף ששיערו שתואר הפועל 'פתאום' נשאל מן האכדית (שבה העיצור ע נתערער לחלוטין ופסק מלשמש), ואולם הצעה זו מעוררת קשיים: אילו הייתה המילה שאולה ישירות מן האכדית, סביר שלא היה נשאר זכר גם לעיצור א (מאחר שגם עיצור זה התערער באכדית). זאת ועוד, כיום נוטים לבאר את המקבילה האכדית במובן 'לפי, בהתאם ל־' (ולא במובן 'לפתע').