שתי המילים עֲרַאי ואֲרָעִי מקורן אחד הוא, אך הן נבדלות זו מזו בכתיב ובשימוש: הראשונה משמשת לרוב סומך בצירופי סמיכות כגון 'ישיבת עֲרַאי'; והשנייה היא שם תואר כגון בצירוף 'תושב אֲרָעִי'.
המילה עראי מוכרת לנו מספרות חז"ל, ומקורה בשורש הארמי ער"ע. שורש זה מקביל לשורש קר"י (קר"ה) בעברית, ומובנו היסודי 'פגישה', 'התרחשות'.
בפגישה המחודשת בין האחים יעקב ועשו – שואל הבכור את הצעיר: "מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי" (בראשית לג, ח), ונוסח תרגום אונקלוס הוא: "מא לך כל משריתא הדא דְּעָרַעִית". על בני יעקב החוזרים מהרפתקאותיהם אצל יוסף במצרים נאמר: "וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם", ובתרגום: "וחויו ליה ית כל דְּעָרַעָא יתהון".
השורש ער"ע – הפותח ב־ע ומסיים ב־ע – אינו נוח להגייה, ולכן בצורות רבות מן השורש הזה המתועדות בספרות חז"ל העיצור הראשון מתחלף ב־א (בבחינת היבדלות עיצורים, בדומה למילה הארמית אע 'עץ' שהייתה אמורה להיות עע). כך בפעלים אֵרַע (בבניין פיעל) ואָרַע (בבניין קל, המוכר בעיקר בצורות עתיד, כגון יֶאֱרַע). משמעות הפועל היא 'התרחש, קרה', לדוגמה: "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז" (תענית ד ו), ומכאן שמות העצם (שהתחדשו מאוחר יותר) מאורע ואירוע (התרחשות, מקרה).
במילה עֲרַאי, ניגודה של המילה קֶבַע, חלה תופעה אחרת: במילה זו ה־ע השורשית השנייה נעלמה, והיא שקולה במשקל מילים כמו פְּנַאי (מן השורש פנ"י). האל"ף בצורה זו אינה אלא אם קריאה. המילה עראי משמשת במשמעות 'באופן מקרי, מזדמן', כגון בדברי המשנה על חג הסוכות: "כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עראי" (סוכה ב, ט).
המילה עראי נפוצה בספרות חז"ל – הן כתואר הפועל הן כסומך בצירופי סמיכות, כגון 'דירת עראי' או 'אכילת עראי'. בחלק מכתבי היד והדפוסים אפשר למצוא צורות כתיב מגוונות: ערי, עריי, עראיי, ואף בחילוף מקומות ה־ע וה־א: ארעי, ארעאי ועוד (בעיקר במקורות מאוחרים, ובמסורות לשון שלא הבחינו בהגייה בין שני העיצורים הללו) – אך כל הצורות הללו מכוונות למילה עֲרַאי ומדובר בחילופי כתיב בלבד.[1]
בעברית החדשה גזרו מן המילה 'עֲרַאי' שם תואר, בחיריק בסופו, ואף את המילה הזאת אפשר למצוא בחילופי כתיב: עֲרָאִי או אֲרָעִי. כך אפשר למצוא שאחד־העם כותב על "קריאה עראית ומקוטעת" (שנת 1895), וביאליק כותב ש"סבות ארעיות וקבועות" עיכבו את התפתחותה של השירה העברית (1907). (הדוגמאות לקוחות ממאגרי המילון ההיסטורי.)
אך ברבות השנים הלך והתייצב בידול בין שתי הצורות. המילה עֲרַאי משמשת בעיקר סומך בצירופי סמיכות, ואילו המילה אֲרָעִי מתפקדת כשם תואר, ונטייתה אֲרָעִית, אֲרָעִיִּים, אֲרָעִיּוֹת.
כך נהג ועד הלשון במילוני המונחים. למשל במילון למונחי "תכניקה" (תרפ"ט, 1929) מופיע המונח מַסְמְרָה אֲרָעִית (שם ותואר); ואילו במילון למונחי תיאטרון (ת"ש, 1940) בִּימַת עֲרַאי (צירוף סמיכות). ובמילון למונחי החשבונאות (תש"ה, 1945) מופיעות שתי חלופות עבריות נרדפות: חֶשְׁבּוֹנוֹת אַרְעִיִּים (שם ותואר, בניקוד ה־ר בשווא!) לצד חֶשְׁבּוֹנוֹת עֲרַאי (צירוף סמיכות).
בשאלת היחס בין שתי המילים דן בשנת תש"ו (1946) איש הלשון יצחק אבינרי בפינת הלשון שלו בעיתון 'על המשמר'. הוא מעיד שבעקבות החילופים המצויים במקורות "עדיין מגששים הכותבים" בעניין זה ומחליפים בין ע ל־א ללא הבדל משמעות. אף הוא ממליץ להבדיל בין שם העצם לשם התואר: "ראוי להשתמש בעראי כבשם־עצם, ולעומת זאת יש לייחד את הצורה 'ארעי' כתאר השם. למשל: ענייני עראי, שאלות עראי; [ולעומת זאת] זהו דבר ארעי, זוהי תופעה ארעית". ואכן, זהו הנוהג המקובל בימינו.
כתב יעקב עציון.
___________________
[1] בבחינת קוריוז אפשר להביא כדוגמה עכשווית לחילוף כתיב דומה את שם התנועה האסלאמית דאעש. דובֵר העברית בדרך כלל אינו מבחין בהגייה בין א ל־ע, אך הוא יודע שיש במילה זו את שתי האותיות הללו, ולכן אפשר למצוא מקרים רבים שבהם נכתבת המילה בחילוף אותיות: דעאש (למעלה מ־66 אלף היקרויות בגוגל).
ההגייה התקנית של המילה מתווכת היא בשתי תנועות e: מְתַוֶּכֶת. כך נכון גם לומר עוֹרֶכֶת דין (ולא עוֹרַכַת דין).
ההגייה בפתח־פתח חלה כש־ח (ולא כ) היא האות האחרונה של השורש, כגון אוֹרַחַת, מְאָרַחַת (וכן באותיות ע, ה, כגון תּוֹבַעַת, מִתְמַהֲמַהַת). מכיוון שבלשונם של רבים הגיית ח וכ זהה, נולדה ההגייה השגויה מתוַוכַת, עורַכַת דין. ואולם שלא כעיצור הגרוני ח, דין העיצור כ ככל העיצורים הרגילים: מְתַוֶּכֶת, מְחַנֶּכֶת, כמו מְנַהֶלֶת, מְאַמֶּנֶת; עוֹרֶכֶת, חוֹנֶכֶת, כמו פּוֹעֶלֶת, לוֹחֶמֶת.
המילה הֶחָלָה גזורה מן השורש חו"ל ושקולה במשקל הַפְעָלָה – המשקל הראשי של שמות הפעולה של בניין הפעיל. כרגיל מנוקדת הה"א בשמות הפעולה ממשקל זה בגזרת ע"ו/ע"י ובגזרת הכפולים (ע"ע) בחטף פתח: הֲקָמָה, הֲשָׁבָה, הֲגָנָה ועוד. ואולם כאשר אות השורש הראשונה היא אהח"ע, מנוקדת הה"א (ומבוטאת) בסגול. כלל זה נקבע באקדמיה בשנת תשס"ה (2005) בישיבת המליאה רפג (283).
מה הסיבה להחלטה הזאת?
ידוע כי לפי מסורת טבריה התארכה פעמים רבות תנועה חטופה בבואהּ בין שניים מן העיצורים אהח"ע. מסיבה זו מנוקדת בפתח (במקום בחטף פתח) ה' השאלה במקרים כגון הַאִם, הַאֵלֵךְ (לעומת הֲשֹׁמֵר או הֲרָצַחְתָּ) וכן הה"א של בניין הפעיל בפעלים דוגמת הַעִידֹתִי (לעומת הֲקִימֹתִי). אפשר שזאת גם הסיבה לחולם (במקום חטף קמץ) במילה אֹהָלִים ובחלק מנטייתה במקרא.
מתיאור זה עולה שבמקום הצורה הצפויה הֲחָלָה היינו אמורים לקבל הַחָלָה. על שום מה אפוא מנוקדת הה"א בסגול?
תופעה ידועה אחרת היא שפתח מתגוון לסגול לפני עיצור גרוני בקמץ. בדרך כלל מדובר בעיצור גרוני שהיה אמור להיכּפל (כלומר לקבל דגש חזק), כמו במקרה של ה' הידיעה (הֶחָכָם, הֶהָרִים, הֶעָשִׁיר) או של משקל פַּעָלָה (בֶּהָלָה, נֶחָמָה לעומת בַּקָּשָׁה, בַּקָּרָה). ואולם סגול יימצא גם לפני עיצורים גרוניים בקמץ שלא היו אמורים להיכפל, כמו במקרה של ה' השאלה (הֶהָיְתָה, הֶאָנֹכִי, ומכאן בשיר "ואולי" של רחל: הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי, הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם).
על סמך נימוקים אלה הוחלט כי מילים כמו הֶחָלָה, הֶאָרָה, הֶאָטָה, הֶעָזָה תנוקדנה בסגול, כניקוד המקובל היום של המילה הֶעָרָה[1] וכניקוד המילה הֶעָלָה (=הֲבָאָה) בארמית המקרא (דניאל ה, ז).
___________________
[1] המילה עולה לראשונה בכתבי ימי הביניים. בן־יהודה גרס במילונו הֲעָרָה.
רבים מתלבטים מה נכון יותר – גָּמָא מים או גָּמַע מים.
בתנ"ך אנו מוצאים את הכתיב באל"ף בלבד, כמסופר בסיפור רבקה ועבד אברהם: "וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז). השורש גמ"א מציין שתייה, ו'הגמיאיני' פירושו 'השקיני'.
בספרות חז"ל אנו מוצאים את שני הכתיבים – באל"ף ובעי"ן. במקומות שונים יש ביניהם חילופי גרסאות, ובתלמוד הבבלי הכתיב בעי"ן הוא הרווח. יפה לראות שחכמי התלמוד התלבטו – בדומה למתלבטים בני ימינו – מה הצורה הנכונה בדברי המשנה "חלב כְּדֵי גמיעה" והכריעו על פי המקרא: "איבעיא להו [נשאלה להם השאלה]: כדי גמיאה או כדי גמיעה? אמר רב נחמן בר יצחק: ' הגמיאיני נא מעט מים מכדך'" (בבלי שבת עז ע"א).
חילופים בין עי"ן לאל"ף מוכרים מצמדים נוספים, כגון זאטוט–זעטוט ואִכּוּל–עִכּוּל, כחלק מתופעת החילופים בעיצורים הגרוניים. ויש הרואים בכתיב גמע בספרות חז"ל השפעה של הארמית.
בימינו מקובל יותר השימוש בפועל גָּמַע כבתלמוד הבבלי, אולי בשל מעמדו המרכזי של חיבור זה לאורך הדורות. ואולם אין כל פסול בפועל גָּמָא על פי הצורות באל"ף שבמקרא ובספרות חז"ל. גם בבניין הפעיל מקובלות כיום הצורות בעי"ן, כגון 'הגמעת עגלים', אך אפשר גם 'להגמיא עגלים' – ממש כפי שהגמיאה רבקה את עבד אברהם ואת גמליו.
הפועל גָּמָא–גָּמַע משמש לעתים במשמעות מושאלת, כגון "גמענו בשקיקה את דבריו". גם כאן אפשר לנקוט את שני הכתיבים, וגם כאן הכתיב בעי"ן הוא הרווח. משמעות מושאלת נוספת שבה פועל זה משמש היא 'רָץ', 'עבר מרחק כלשהו במהירות', כגון "עוד נלך ונלך ונגמע מרחקים" (דודו ברק, "טיול במגדיר הצמחים"). מקורו של שימוש זה באחד הפירושים לְפסוק מספר איוב: בתיאור כוחו וגבורתו של הסוס נאמר "בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ" (איוב לט, כד), ויש המפרשים שהסוס כאילו "שותה" את הארץ בדהירתו המהירה (לפי פירוש אחר 'יגמא' פירושו 'יחפור גומות בארץ' בדהירתו). גם במשמעות מושאלת זו אפשר לנקוט את שני הכתיבים, אך רבים מקפידים על הכתיב באל"ף כדי לשמור על זיקה לפסוק. אחרים אף מקפידים על שימוש בבניין פיעל ולא בבניין קל במשמעות מושאלת זו: לְגַמֵּא מרחקים וכדומה, על פי "יְגַמֶּא ארץ".
בעקבות הפסוק באיוב נקבע באקדמיה המונח גַּמְאָן תמורת sprinter – רץ למרחקים קצרים (במונחי אתלטיקה קלה משנת תשכ"א, 1961), אך כיום רווח אָצָן.
התופעה הקרויה תשלום דגש וידועה גם בשם הארכת תמורה – עיקרה שינוי התנועה לפני עיצור שהיה אמור להיכפל.
עיצור כפול – או למעשה עיצור ארוך – מסומן בעברית בדגש חזק, כמו במילים הִלֵּל, עַמִּי, שַׁבָּת, הֻגַּשׁ. הלמ"ד הראשונה במילה הִלֵּל לא נהגתה כלמ"ד השנייה, אלא כעיצור ארוך יותר, מעין hillel. להארכת עיצור בעברית כמה סיבות והידועות שבהן הן הכפלה בתבנית המילה (דגש תבניתי) והארכה במקום עיצור שהידמה. משותף לעיצורים הארוכים שהם באים אחרי תנועה ושהם סוגרים את ההברה שלפניהם. מכאן שבמילה דוגמת הִלֵּל שתי ההברות מסתיימות בעיצור ולפיכך שתיהן סגורות (הִל-לֵל ולא הִ-לֵל).
ברם העיצורים א, ה, ח, ע אינם נכפלים; דוברי העברית איבדו בהדרגה את הכושר להאריכם, והתוצאה היא שהברות שהיו סגורות נפתחו. בתחילה נבדלו התנועות באורכן: כמו בערבית, היו תנועות קצרות ותנועות ארוכות. וכאשר אבד הכושר להכפיל את ה־א ואת העיצורים הגרוניים ונפתחו הברות סגורות, היו התנועות הקצרות a, i, u בהברות פתוחות ולא מוטעמות. אם קרה הדבר בתקופה מאוחרת, לא הושפעו מכך התנועות הקצרות והן נותרו בעינן. בניקוד הטברני אנו מוצאים בדרך כלל במקרים האלה פתח, חיריק וקיבוץ, כגון יְרַחֵם (השוו יְחַבֵּר), נִחֵשׁ (השוו בִּקֵּשׁ), יְרֻחַם (השוו יְחֻבַּר); אך קדמה לכך תקופה שבה בתנאים האלה התנועות הקצרות התארכו, ובסופו של התהליך אנו מוצאים בניקוד הטברני קמץ (במקום a קצרה), צירי (במקום i קצרה) וחולם (במקום u קצרה). הרי דוגמאות אחדות: הָאֶבֶן (השוו הַצּוּר), יִתְגָּעֲשׁוּ (השוו יִתְנַבְּאוּ); מֵאֶרֶץ (השוו מִיִּשְׂרָאֵל), יֵחָשֵׁב (השוו יִסָּפֵר); מְבֹהָלִים (השוו מְדֻכָּאִים).
השינויים האלה בתנועות נקראים תשלום דגש (או כאמור הארכת תמורה), ומאחר שאנו רואים את תשלום הדגש לפני א לרוב, פחות מכך ב־ע, פחות ממנה ב־ה ומעט מאוד ב־ח, ההשערה היא שהכושר להיכפל אבד בהדרגה – תחילה ב־א, לאחריה ב־ע, אחר כך ב־ה ורק בסוף ב־ח. מעניין לציין שעיקר תשלומי הדגש ב־ה וב־ח הם במקרים שהכפלתן נבעה מהידמות נ (דגש משלים) ולא ממכפל בבניין או במשקל (דגש תבניתי) – כך בבניין נפעל, כגון יֵהָרֵס, יֵחָשֵׁב (השוו יִפָּרֵד), ואחרי אות היחס מ־, כגון מֵהֵיכָל, מֵחֹרֶף.[1]
לארבעת העיצורים האלה יש להוסיף את העיצור ר. ייחודו בכך שלא בוטא מסביבות הגרון ושהכושר להכפילו לא אבד לחלוטין.[2] אפילו במקרא נשארו להכפלתו שרידים בודדים, כמו במילים "לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ" (יחזקאל טז, ד; בשני המקרים לפני ה־ר הקמץ נהגה o). מצד שני מאחר שכשאינו נכפל – וכך כמעט תמיד – התנועה שלפניו משתנה (למשל לְגָרֵשׁ, גֵּרַשְׁתָּ, גֹּרְשׁוּ), סביר להניח שהבעיה בהכפלתו החלה בשלב מוקדם יחסית, כמו ב־א.
כללי תשלום הדגש בעברית ימינו מבוססים במידה רבה על העולה מן המקרא לפי מסורת הניקוד הטברנית. ואולם במקרים שכללי האקדמיה גורפים מתגלה בדרך כלל במקורותינו תמונה מורכבת יותר, שבה רוב צורות המתיישבות עם הכלל ומיעוט צורות החורגות ממנו. למשל בבניין פיעל קובעים כללי האקדמיה שיש תשלום דגש רק לפני א ו־ר (פֵּאֵר, לְשָׁרֵת לעומת שִׂחֵק, מְנַהֵל, יְנַעֵר), ובבניין פועל הם קובעים שאין תשלום דגש רק לפני חי"ת (פֹּאַר, יְנֹהַל, מְשֹׁעָר, מְפֹרָשׁ, לעומת נֻחַם, יְנֻחַם). אולם במקרא יימצאו לכך כמה וכמה חריגים (אחדים מהם נזכרים בהערות לכללים עצמם), ובהם נֵהַלְתָּ, אֵחַר, דֹּחוּ בתשלום דגש, ובלי תשלום דגש צורות כגון בַּאֵר (צורת מקור) נִאֵץ, יְנַאֲצֻנִי, נִאֲפָה.[3]
_________________________
[1] אך ידועים החריגים מִהְיוֹת, מִחוּץ, מִחוּט.
[2] על הכפלת הרי"ש במסורות העברית שלאחר המקרא ראו ש' מורג "שבע כפולות בגד כפרת", ספר טור־סיני, עמ' 202 ואילך.
[3] לצד צורות אלה גם צורות על פי הכללים שקבעה האקדמיה, כגון יְנַהֵל, מְנַהֵל, וּבָאֵר (ציווי), יְנָאֵץ, מְנָאֲפִים. גם בשם המקראי יְרֹחָם ניכר תשלום דגש (וכך עד היום בנגב שם העיר והמכתש), אבל הפועל על פי הכללים – יְרֻחַם, רֻחָמָה.
שם הפועל של נֶהֱנָה (מבניין נפעל, שורש הנ"י) הוא לֵהָנוֹת (ההגייה: lehanot), וללא ניקוד הוא נכתב ביו"ד: ליהנות. צורה זו היא גלגול של לְהֵהָנוֹת (ובלי ניקוד: להיהנות) כמו לְהֵרָאוֹת (בלי ניקוד: להיראות). הה"א הראשונה נשמטה בהגייה ובעקבות זאת גם בכתיבה, ותנועת הצירי עברה ללמ"ד: לֵהָנוֹת.
הצורה הרווחת בפי רבים לֶהֱנוֹת אינה תקנית, ונראה שהיא מושפעת מצורות שם פועל של בניין קל, כגון לֶאֱפוֹת וכן "לֶהֱגוֹת" (ויש לשים לב: הצורה התקנית היא לַהֲגוֹת, וכך גם בשמות פועל אחרים משורשים שה"א בראשם: לַהֲרוֹת, לַהֲמוֹת).
הנה הסבר דקדוקי מפורט לצורה לֵהָנוֹת:
הפועל נֶהֱנָה (בהווה: נֶהֱנֶה) הוא בבניין נפעל. סימן ההיכר של בניין זה הוא הנו"ן התחילית, כפי שאפשר לראות בצורות העבר וההווה: נִכְנַס, נִבְנָה (בעבר); נִבְנֶה, נִשְׁמָרִים, נִזְהֶרֶת (בהווה) וכדומה. גם בשאר הצורות – עתיד, ציווי, שם הפועל ושם הפעולה – הייתה אמורה להיות נו"ן הבניין, אלא שבצורות אלו היא מידמה לעיצור שאחריה ובמקומה בא דגש חזק באות הראשונה של השורש: יִבָּנֶה, הִכָּנְסוּ, לְהִכָּנֵס, לְהִבָּנוֹת, הִשָּׂרְדוּת.
כאשר האות הראשונה של השורש מייצגת עיצור גרוני אין דגש, ובמקומו יש תשלום דגש, כלומר צירי במקום חיריק: יֵאָמֵר, הֵאָסְפוּ, לְהֵעָלֵם, יֵרָאֶה, לְהֵרָאוֹת, וכך גם יֵהָנֶה, ומכאן לְהֵהָנוֹת. אלא שכבר בלשון חז"ל, אשר ממנה ירשנו את הפועל נֶהֱנָה, משמשת הצורה לֵהָנוֹת בהשמטת הה"א, כגון במשפט "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (בבלי עירובין לא ע"א, חולין פט ע"א).
צורה זו בהשמטת הה"א דומה לצורות אחרות המוכרות לנו מלשון חז"ל: לֵעָשוֹת (במקום להיעשות), לִמָּנוֹת (במקום להימנות), לִפָּנוֹת (במקום להיפנות). מכל אלו רק ליהנות משמשת גם בימינו.
אשר לכתיב המילה ללא ניקוד: לפי כללי הכתיב חסר הניקוד, כותבים יו"ד במילים שיש בהן צירי לתשלום דגש (במקום חיריק): להיעשות, להיראות, להיאמר, ומכאן גם ליהנות. כך גם בעתיד – איהנה, ייהנה, תיהנה, ייהנו וכו' (בניקוד: אֵהָנֶה, יֵהָנֶה, תֵּהָנֶה, יֵהָנוּ); ובציווי – היהנה, היהני, היהנו (ובניקוד: הֵהָנֵה, הֵהָנִי, הֵהָנוּ).