האקדמיה ללשון העברית

המילה כְּלוּם והצירוף שׁוּם דָּבָר מציינים בתודעתנו 'אַיִן' ו'אפס'. לכן יש התוהים אם בניסוחים כמו 'לא אכלתי כלום' או 'לא ביקשנו שום דבר' אין שלילה כפולה ומיותרת. אך לאמיתו של דבר גם 'כלום' וגם 'שום דבר' – שאותם ירשנו מלשון חז"ל – אינם מציינים שלילה.

הייתם יוצאים למלחמה על השפה העברית?

לפני קצת יותר ממאה שנה תלמידים שבתו ומורים התפטרו – הכול כדי להבטיח שהעברית תהיה שפת הלימודים!

רגע לפני הקמת 'הטכניון', המוסד הראשון ללימודים גבוהים בארץ, פרצה ביישוב העברי בארץ ישראל "מלחמת השפות".

הסיבה: הגוף המנהל של הטכניון החליט שהלימודים בו ובבית הספר התיכון הסמוך לו יתקיימו בגרמנית, ולא בעברית. בני היישוב החדש התנגדו להחלטה ויצאו למאבק למען השפה העברית. תלמידים שבתו והפגינו, ומורים רבים התפטרו מתפקידם.

בני היישוב העברי הבינו שאם הם רוצים לחנך דור שיוכל ללמוד גם באוניברסיטאות ובמוסדות ההשכלה הגבוהה בעברית, קודם כול יהיה עליהם להקים מערכת חינוך תיכוני עצמאית שבה תשמש רק השפה העברית. בית הספר הראשון שהוקם במערכת זו היה בית הספר הריאלי העברי בחיפה.

המאבק הצליח!

מייד לאחר הקמת בית הספר הריאלי, מנהלי הטכניון נכנעו והודיעו ששפת ההוראה הראשית בטכניון תהיה העברית.

מלחמת השפות, שפרצה בשנת 1913 (תרע"ג), הייתה המאבק החשוב הראשון של היישוב העברי, והיא סללה את הדרך למאבקים נוספים שעיצבו את זהותו הלאומית העצמאית של היישוב.

מאוספי הספרייה הלאומית

תרמ"ז–תשי"ט, 1887–1959

• נבחר לחבר־יועץ בכ"ה בכסלו תשט"ו.
• חבר ועד הלשון משנת תרצ"ה.
• היה חבר ועדת הדקדוק וחבר הוועדות למונחי הרפואה והפסיכולוגיה.

אפרים פורת, יליד דינובוז שבפולין, הגיע ארצה בשנת 1909 ולמד בבית המדרש העברי למורים בירושלים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לאירופה ולמד באוניברסיטאות של פראג, ברלין וגיסן, וקיבל תואר דוקטור. א' פורת היה מורה ומנהל בית המדרש למורים ביאסי ברומניה ומורה בגימנסיה "תרבות" בסורוקי (בסרביה) ובצ'רנוביץ' (בוקובינה). בשנת 1935 חזר לארץ והתיישב בירושלים.

עיקר עבודתו במחקר הלשון: מהדורה מדעית של פירושי אברהם אבן עזרא למקרא, שממנו נדפסו רק דפים לדוגמה. ספרו "לשון חכמים – לפי מסורות בבליות שבכתבי־יד ישנים" יצא לאור מטעם ועד הלשון העברית.

בח' בסיוון תשפ"ב (7 ביוני 2022) התקיים בחצר האקדמיה ללשון העברית ערב עיון מיוחד לזכרם של שני אישים שזכות של ממש להם בתחיית העברית שבפינו:

• נשיא ועד הלשון העברית הרופא ד"ר אהרן מאיר מזי"א
• המילונאי, העורך והמתרגם ראובן אלקלעי

לצפייה בערב העיון:

האירוע נפתח בדברי ברכה מפי נשיא האקדמיה ללשון העברית פרופ' משה בר־אשר, ואחריו דיברו נציגי המשפחות.

המשורר וחבר האקדמיה פרופ' מירון איזקסון, נינו של ד"ר מזי"א, שיתף בהרהוריו על השאלה כיצד אפשר להתגעגע לאדם (במקרה זה סבא רבא) שלא פגשת.

אבי אלקלעי, בנו של ראובן אלקלעי, שיתף את הקהל מאוצרות ההומור והשנינות של אביו.

חוקר הלשון ועובד האקדמיה ד"ר יעקב עציון הרצה על חידושי המילים של מזי"א (מחידושיו: כַּלֶּבֶת, שָׁנִית, טַפִּיל) ושל אלקלעי (מחידושיו: צֶנַע, דּוֹבֵר, מְתַאֲבֵן), והשווה את דרכיהם בחידושי המילים לדרכם של מחדשים אחרים, ובראשם אליעזר בן־יהודה.

את הערב חתמה הבלשנית סמדר ברק, אשר חיברה את שני ספרי הביוגרפיה:

• חמש עטרות – על הד"ר אהרן מאיר מזיא "רופא הלשון העברית";
• אוֹצֵר המילים – סיפור חייו של המילונאי ראובן אַלקלעי.

ברק סיפרה על חוויותיה האישיות בכתיבת הביוגרפיות, על דרכי איסוף החומר ועל הכרעות העריכה. הרצאתה לוּותה בתצלומים ישנים וקסומים שהמחישו את התקופות שבהן פעלו היוצרים.

את האירוע הנחתה תמר קציר מן המזכירות המדעית, והוא לוּוה בנגינת החליל המופלאה של ניר שחל.

[slideshow_deploy id='63744']

(מזכה לתמונות ולצילום ערב העיון: יריב דגן)

מה מקור הביטוי 'כור מחצבתו' ומה משמעותו? אילו גרסאות חלופיות יש לו? מה הקשר לאברהם אבינו, שרה אימנו וישעיהו הנביא? ואיך הצליח זוהר להפתיע את תמר?

מה מקור הצירוף 'ראשו ורובו'? מהי 'הושענא חבוטה'? מה עושים באתרוגים אחרי החג, ומה הקשר לפוליטיקה הישראלית?

(לזכר ד"ר ניסן נצר)

טקס הנחת אבן היסוד לבית האקדמיה נערך ביום י"ב באייר תשט"ז, 23 באפריל 1956. בטקס השתתפו חברי האקדמיה, שרי הממשלה, ראשי ההסתדרות הציונית בארץ ובתפוצות, באי כוח האוניברסיטה העברית ומוסדות מידע וכלכלה, נציגי הקרן האמריקאית למוסדות תרבות בישראל ואישי הציבור. פתח וניהל את הטקס נשיא האקדמיה ללשון העברית הפרופ' נ"ה טור־סיני.

תמונות מטקס הנחת אבן היסוד (צילום: יהודה אייזנשטרק)

מגילת היסוד לבית האקדמיה

מגילת היסוד לבית האקדמיה ללשון העברית על שם שמחה־זאב ומלכה זלצמן בקריית האוניברסיטה העברית בירושלים נחתמה בטקס הנחת אבן היסוד. בטקס השתתפו חברי האקדמיה, שרי הממשלה, ראשי ההסתדרות הציונית בארץ ובתפוצות, באי כוח האוניברסיטה העברית ומוסדות מידע וכלכלה, נציגי הקרן האמריקאית למוסדות תרבות בישראל ואישי הציבור. פתח וניהל את הטקס נשיא האקדמיה ללשון העברית הפרופ' נ"ה טור־סיני.

החתומים על המגילה

• נ"ה טור־סיני – נשיא האקדמיה
• שמחה־זאב זלצמן
• מלכה זלצמן
• יעקב כהן – משורר, סגן נשיא האקדמיה
• בנימין מזר – נשיא האוניברסיטה העברית
• זלמן ארן – שר החינוך והתרבות
• בן־ציון דינור – שר החינוך והתרבות בממשלה השישית, יו"ר יד ושם
• זלמן שזר – שר החינוך והתרבות בממשלה הראשונה
• חיים הזז – סופר, חבר האקדמיה
• זאב בן־חיים – חבר האקדמיה
• יוסף קלוזנר – חבר האקדמיה, נשיאו האחרון של ועד הלשון
• גרשון אגרון – ראש עיריית ירושלים
• משה בוקשטיין
• משה טורטשינר
• שמואל ייבין – חבר האקדמיה
• יוסף יואל ריבלין – חבר ועד הלשון והאקדמיה
• ברל לוקר – יו"ר הנהלת הסוכנות
• צבי גלס
• יוסף טור־סיני
• אליעזר מנור – המנהל האמרכלי של האקדמיה.

מטרת ההשתלמות: התנסות בניסוח טקסטים משפטיים, בעיקר בכתיבה.

ההשתלמות נשאה אופי של סדנה. עסקנו בסוגיות נבחרות בניסוח: סדר המילים, דרכי השלילה, פעיל וסביל, משפטי זיקה ומשפטים מחוברים, מילות יחס מוצרכות, האוגד. בכל מפגש יוחד זמן רב לתרגול הנושאים הנלמדים.

• נבחר לחבר־יועץ בשנת תשמ"ג.
• פרש מן האקדמיה בו' בתמוז תשס"ה.

דניאל שפרבר נולד בתש"א (1940) באנגלייה ועלה לארץ בשנת תשכ"ח.

הוא למד באוניברסיטה קולג' בלונדון וקיבל תואר דוקטור בתשכ"ח.

שפרבר הוא פרופסור באוניברסיטת בר־אילן. תחומי מחקרו: תולדות ארץ ישראל בתקופה הרומית מבחינה כלכלית ואגררית, פילולוגיה תלמודית, ובעיקר המילים היווניות והלטיניות המושאלות בלשון חז"ל, מהדורות מפורשות של טקסטים תלמודיים ונומיסמטיקה ארץ־ישראלית ברֵאליה תלמודית ובתולדות מנהגי העדות.

דניאל שפרבר הוא חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ב.

​

לקראת יום העצמאות ה־75 של מדינת ישראל פנינו אליכם בבקשה שתשתפו אותנו בעגה המקומית של יישובכם. רבים נענו לפנייתנו ושלחו מילים וביטויים ייחודיים ליישובם וצירפו להם הגדרות, דוגמאות שימוש וסיפורים. המילים האלה אף העירו במקצת הכותבים "זיכרונות מתוקים של ילדות" (כך כתבה לנו למשל אתי שסיפרה על מילים מילדותה בראש העין).

מובא כאן מבחר מן המילים שקיבלנו – מקצתן לפי נושאים ומקצתן לפי יישובים, ולבסוף הבאנו כמה סיפורים מעניינים במיוחד.

אתם מוזמנים להמשיך לשלוח אלינו מילים וביטויים ייחודיים ליישובכם בטופס כאן.

מתברר שבארצנו הקטנטונת יש שמות שונים במקומות שונים בעיקר למושגים הקשורים לממתקים ולמושגים הקשורים במשחקי ילדים.

• "צמר גפן מתוק", "שערות סבתא" – באשקלון שמבלולו, בנתיבות וסביבותיה סמבלולו, ובירושלים יַמְבַּמְבָּם.
• סוכרייה על מקל – בטירת כרמל אמבר, בירושלים וביבנה מציצה, ביהוד צ'ופמלה (סוכריית תרנגול על מקל).
• סוכריות – בחיפה בונבונים.
• ליקריץ – בירושלים במבליק, בעכו רביסוס.
• סוכריות גומי שטוחות (שטיחים) – ברמלה ובירוחם חמצוצים.
• סוכריות גומי – בקריית גת פכרו ("על שם איש בשם פכרו שהיה עומד עם עגלה וסוס ומוכר גומים").
• תפוח עץ מצופה סוכר שרוף אדום – ביפו ובנתניה גִידִיאללה או יאללה גדיאללה.

• גלעיני המשמש (המשמשים למגוון משחקים) – גוגואים בנתניה, בעכו, בפתח תקווה, בראשון לציון, ברחובות, ברמלה ובתל אביב; אג'ואים או עג'ואים או עג'וקים בירושלים.
• גולות – בחיפה בלורות. בירושלים בלורה היא אחת מסוגי הגולות ש"מכסחות וצולפות הכי טוב".
• "אבן נייר ומספריים" – בחיפה והקריות אבן שוק, בירושלים אבן ג'וק, בנתניה שָׁה, בכרמיאל צ'ין צ'אן צ'ון (וכך סיפר רגב אושר מכרמיאל: "הייתי בהלם כשגיליתי שלמשחק קוראים אבן נייר ומספרים" והסביר איך משחקים: ההיכון היה צ'ין צ'אן וכשהיינו יורים את הסימן היינו אומרים צ'ון. ככה שאם יש תיקו, מיד אחריו עוד צ'ון… לדוגמה, מחרוזן של שלוש סימנים זהים הייתה צ'ין צ'אן.. צ'ון….צ'ון .. צ'ון.. עד להכרעה").
• "שק קמח" – בירושלים אבו־יוֹיוֹ, בפתח תקווה אַבִּי־יוֹיֶה, באור יהודה חאלבו, באשקלון דיו, בלוד קיבבוס או אקיבבוס.
• כשילד שיש לו אוסף (קלפים, גוגואים וכדומה) מעוניין להיפטר ממנו, הוא זורק את האוסף באוויר כדי שכל הילדים יתקבצו לתפוס ולאסוף את השלל ומכריז – בירושלים קולולוש, בבת ים קולולושה, בטירת כרמל, בבאר יעקב ובשדה אילן קללושה, בנתניה, בחיפה ובקריות שאשא, בשכונת אחוזה בחיפה עופי עופי, וברחובות אוֹרייה.
• דמות שנועדה להפחיד ילדים כדי שיגמרו את האוכל או ילכו לישון יפה – בירושלים, בטבריה וביבנה אַבּוּלֶלֶה.

אילת: ג'יבוטים – כפכפי אילת. יָלָה – שקית מיץ קפואה שהיו מוכרים פעם במכולות.

אשדוד: דבע או יא דבע – כינוי לטיפש. קַרְקֶר – צחוק על החיים. כתב א' וכתב ב' – כתב דפוס וכתב רהוט (וכך הם מכונים בכיתות א' בבתי הספר).

באר שבע: אלמוש – אדם יבש, אדם ש"מבאס". ג'וסי – שמועה עסיסית במיוחד. עליתי לישון – הלכתי לישון. טוֹנָה – הדג טוּנה.

חיפה: טור או יאס / טור או יאז – "עץ או פל"י". ביצי מדוזה – החומר הצורב של המדוזות. לעשות את הכיכר – לעשות סיבוב פרסה. בונבונים  – סוכריות. בלורות  – גולות. אבן שוק – "אבן נייר ומספריים".

טבריה: זינח – כינוי לאדם מעצבן. ויילי – מילת התפעלות. עזה – "אוי ואבוי", "איזה אסון" ונהוג למשוך את ההברה האחרונה, למשל: "עזהההה, תראה מה קרה פה".

ירושלים: אשתנור – פיתה דקה במיוחד (לאפה). בארוד – קריאה לפני פיצוץ סלעים. טייארה – עפיפון. פיניונס – צנוברים. פיקות – קפצונים. מציצה  – סוכרייה על מקל. במבליק – ליקריץ. אַבּוּלֶלֶה – שד מפחיד. וכידוע בירושלים יש רק חתולות (במלעיל).

נתניה: קסקסה – מישהי רכלנית שלא מפסיקה לפטפט ולרכל על אנשים אחרים ("תיזהר לדבר לידה, זאת קסקסה רצינית"). לצ'קלף – לשקר (מקור הפועל הוא המילה צ'יקלפה). מחרוק (על הים) – משוגע על (הים). "יצאת סמתה" – עשית מעשה מטומטם,. ספונג'ה – משקה מוגז מתרכיז וסודה. שָׁה – "אבן נייר ומספריים".

הקיבוצים

• כלי לאשפה על השולחן בחדר האוכל – כלבויניק, ציבורית.
• קקי – בַּבָּה (כפר רופין), בֶּבֶּה (סאסא), אאה (שלוחות).
• שירותים – שמייקה (בארי), בתשי (שלוחות, קיצור של בית שימוש), לולו (חצרים, כנראה על שם האיש שליווה את הבנות שפחדו ללכת לשירותים המשותפים לבד).
• לחם מטוגן – אבירים (נאות מרדכי), ארמריטר (להבות הבשן) – בעקבות armer Ritter בגרמנית שפירושו 'אביר עני' – ביטוי שהביאו עימם המייסדים יוצאי גרמניה).
• אגוזן – חמאת בוטנים.
• מיונית – מיונז.
• גולגולים – "כדורי שוקולד" עשויים מעוגיות מרוסקות ושוקולד.
• שטבּדֵקֶה – שמיכת פוך (יבנה, מגרמנית).
• פוּסִים – הבוץ שנשאר אחרי הכנת קפה שחור (משמר העמק).

היישובים החרדיים

• אוחז – 'תופס'; "לא אחזתי" = לא שמתי לב, לא קלטתי.
• סובארו אברייכים (מודיעין עילית ויישובים נוספים) – רכב ישן במצב לא טוב (מפני שרק אברכים שאין הפרוטה מצויה בכיסם מחזיקים רכב כזה).
• קימחֶא (בית שמש) –  "קִמחא דפִסחא" (כי בבית שמש יש התעסקות עד בלי די בעניין, עד שנתנו לזה שם קליט יותר, ובכל הערים החרדיות יודעים שבבית שמש מחלקים "קימחא" וחוטפים "קימחא").

• אֲדוֹרַבּ (צפת) – המילה משמשת מילת התפעלות, כנראה שיבוש של "אֲדוֹנָי" כדי לא לומר את שם ה'. לדוגמה: "אדורב, מדהים!" "אדורב, אני לא מאמין!" "אדורב, אחי, איך עשית את זה?" לדברי הכותב עד היום הוא לא נתקל באנשים מחוץ לצפת שמכירים את המילה או משתמשים בה.

• אוטובוס (ערד) – פרוק־רגליים אפור שמתכדרר לכדור כשמציקים לו. במקומות אחרים קוראים לו אורי כדורי.

• בוזריעה (נתיבות) – לפני שנים רבות היה בנתיבות מוכר גרעינים ופיצוחים בשם מרדכי עמר שהתפרסם בשם בוזריעה (אבי הגרעינים בערבית). מהר מאוד השם הפך לביטוי השגור למרכולתו של אותו מוכר. ברבות הימים הוסיף המוכר למרכולתו גם את הסוכריות המכונות ממתקי גומי, ומהר מאוד היו סוכריות אלה למוצר העיקרי שמכר. עד היום נתיבותי אמיתי אומר 'בוזריעה' כאשר כוונתו לממתקי הגומי.

• דופייה או דו־פייה (רחובות, נס ציונה, גבעת ברנר) – צינור השקיה, "כי יש לה שתי פיות – אחת מכל צד". עדכון שקיבלנו מבן קיבוץ גבעת ברנר: הדופייה היא חידושו של הבלשן יוסף אחאי, חבר הקיבוץ. מהקיבוץ התפשטה המילה לאזור הקרוב שבין גדרה לנס ציונה.

• סבגית (נהרייה) – פסי האטה. הם קרויים על שם ראש העיר לשעבר ז׳קי סבג. בתקופתו כראש עיר בנו כל כך הרבה פסי האטה עד שבנהרייה התחילו לקרוא להם ׳סבגיות׳.

• פנצ'וס (מבוא חורון) – המילה מופיעה בדרך כלל בצירוף 'דונט פנצ'וס' (כלומר לא לפנצ'ס) – מילה שהדור הוותיק ביישוב המציא, והיא תפסה חזק עד שבחגיגות הארבעים ליישוב היא הודפסה על כל החולצות של התושבים. רק מי שגר במבוא חורון יודע את המשמעות וקשה מאוד להסביר אותה: במילים לא מדויקות פירושה בין לא להתפלסף ללא להתנשא.

• שְׁלָלָה (הגליל המערבי) – עיגול זיעה שמצטבר על החולצה באזור בית השחי. הכותב שסיפר לנו על המילה, הוסיף: "בכל מקום בארץ יש לזה שם אחר: בוריסים, איציקים, עיגול״זים. אבל 'שללה' הוא השם שייחודי רק לאזור הגליל המערבי – ביררתי עם כל מי שהכרתי בצבא".

• תימָנוע (ראש העין)  – קלנועית. בראש העין גרים קשישים רבים ממוצא תימני, שיזכו לחיים ארוכים וטובים. בזכות הצביון הכפרי של השכונות הוותיקות בעיר, הקשישים מתניידים בקלנועיות. הצעירים מכנים רכב זה בשם תימנוע (הלחם בסיסים: תימני+מנוע).​