מבוא

• על אודות ההחלטות בדקדוק

  מתוך ההקדמה למהדורה החמישית (תשפ"ג)

  מכונסות כאן החלטותיה של האקדמיה ללשון העברית בדקדוק. ההחלטות נדונו בוועדת הדקדוק של האקדמיה לדורותיה ואושרו במליאת האקדמיה.[1]

  פסיקות רבות בענייני דקדוק משוקעות במונחים שקבעה האקדמיה במילוניה. יש אפוא לראות בהחלטות האקדמיה במינוח חלק משלים להחלטות האקדמיה בדקדוק. מונחי האקדמיה ומונחי ועד הלשון כולם עומדים לרשות הציבור באתר מונחי האקדמיה.

  החלטות אחדות שהתקבלו בישיבות המליאה לא הובאו כאן – מקצתן משום שהיה עליהן ערעור ומקצתן משום שהוחלט לשוב ולדון בהן במסגרת דיון כולל בסוגיה.

  ההחלטות בדקדוק רובן ככולן פורסמו ברשומות כחוק, לראשונה כללי נטיית השם, ואחר כך שאר ההחלטות.[2] בעבר הוציאה האקדמיה לאור פרסומים חלקיים של ההחלטות, ולמן תשס"ה פורסמו מהדורות מלאות של ההחלטות.[3] עד כה יצאו חמש מהדורות של "החלטות האקדמיה בדקדוק". כל ההחלטות בדקדוק מפורסמות באתר האקדמיה.

  על כינוס החלטות האקדמיה בדקדוק הוחלט לקראת שנת תש"ן (1990) שהוכרזה שנת הלשון העברית. המזכירות המדעית של האקדמיה קיבלה עליה את מלאכת הכינוס והעריכה, והיה זה ממפעליה העיקריים בעשור שלמן אמצע שנות התשעים עד פרסום ההחלטות במהדורות תשס"ו ותשס"ז.

  לאחר שנאספו כל ההחלטות שהיו פזורות בכרכי זיכרונות האקדמיה, נפרסה התמונה הכוללת ונחשפו בעיות מסוגים שונים: אי־אחידות בניסוח, כללים ופרטים חסרים, חוסר התאמה למציאות הלשונית, סתירות פנימיות ועוד. עלה אפוא צורך לשקול מחדש החלטות רבות, לשנותן, לתקנן, להשלימן או לעדכנן. ועדת הדקדוק[4] ישבה על מדוכה זו ברבות מישיבותיה בשנים תשנ"ד–תשס"ה ופעלה נמרצות לשיפור הכללים, להשלמתם ולעדכונם. נוסף על כך העמידה הוועדה כללים חדשים רבים – בהם פרקים בנטיית הפועל.

  עובדי המזכירות המדעית שקדו על מלאכת העריכה והניסוח של הכללים.[5] הערות חשובות התקבלו מחברי האקדמיה ועובדיה ומקוראים אחרים שעיינו בטיוטות הכללים.[6]

  במהדורה השלישית (תשע"ד, 2014) והרביעית (תשע"ח, 2018) ובמהדורה (החמישית) הוכנסו החלטות חדשות והשלמות ועדכונים להחלטות הקיימות. אלה נדונו והוכרעו בוועדת הדקדוק של האקדמיה בשנים תשס"ז–תשע"ד, בשנת תשע"ו ותשע"ח, ולבסוף בשנים תשע"ח–תשפ"ג, ואושרו במליאת האקדמיה.[7]

  על מלאכת העריכה של מהדורות אלו שקדו אנשי המזכירות המדעית רונית גדיש וברק דן. חיים א' כהן, יוסף עופר ויוחנן ברויאר, בהיותם יושבי ראש ועדת הדקדוק – כל אחד בזמנו, תרמו רבות לניסוח ההחלטות החדשות וההשלמות.

  _________________________

  [1] ההחלטות בדקדוק מובאות בזיכרונות האקדמיה בישיבות שבהן נדונו ואושרו וכן בראשי כרכי הזיכרונות עם כל ההחלטות שנתקבלו בישיבות הכלולות באותו הכרך.

  [2] כללי נטיית השם פורסמו בילקוט הפרסומים (להלן י"פ) 872, תשכ"א (1961; פרק הקמץ); י"פ 3043, תשמ"ד (1984; הפרקים: הפתח, החולם, הצירי, הסגול). החלטות אחרות בדקדוק שנאספו עד שנת תשנ"ד פורסמו בי"פ 4195, תשנ"ד (1994), עמ' 2435 ואילך. כללים נוספים ותיקונים והשלמות לכללים שהתפרסמו בעבר פורסמו בי"פ 4602, תשנ"ח (1998), עמ' 1067 ואילך; י"פ 4962, תשס"א (2001), עמ' 1660 ואילך; י"פ 5281, תשס"ד (2004), עמ' 2277 ואילך; י"פ 5447, תשס"ו (2005), עמ' 76 ואילך; י"פ 5764, תשס"ח (2008), עמ' 1435 ואילך; י"פ 6300, תשע"א (2011), עמ' 6839 ואילך; י"פ 6709, תשע"ד (2013), עמ' 1890; י"פ 7909, תשע"ח (2018), עמ' 10594 ואילך; י"פ 8219, תשע"ט (2019), עמ' 10353; י"פ 9681, תשפ"א (2021), עמ' 6796 ואילך.

  [3] בשנים תשנ"ד (1994), תשנ"ח (1998) ותשס"א (2001) פרסמה האקדמיה קבצים ובהם החלטות שונות וכן תיקונים והשלמות לכללים שנקבעו בעבר. כללי נטיית השם במתכונת חדשה פורסמו בשנת תשס"ב (2002; לשוננו לעם נא-נב, חוברת ד [תש"ס-תשס"א]). "החלטות האקדמיה בדקדוק" פורסמו במהדורות קודמות בשנים תשס"ו (2005), תשס"ז (2006), תשע"ד (2014), תשע"ח (2018).

  [4] חברי הוועדה בשנים תשנ"ד–תשס"ה: יהושע בלאו (יו"ר), ארי אבנר, זאב בן־חיים (עד תשס"א), משה בר־אשר, יוחנן ברויאר (מתשס"ד), גדעון גולדנברג, אברהם טל, דוד טנא (עד תשנ"ו), יוסף יהלום, חיים א' כהן (מתשס"ד), מרדכי מישור (מתשנ"ח), אהרן ממן (מתשנ"ט) ויוסף עופר (מתשס"א).

  [5] ערכו רונית גדיש, עינת גונן וברק דן. ליווה את העריכה יוסף עופר. העירו: גבריאל בירנבאום, אורלי אלבק, קרן דובנוב, מלכה זמלי ורחל סליג.

  [6] חברי האקדמיה משה אזר, שרגא אירמאי, אילן אלדר, אהרן דותן, חיים א' כהן, גד בן־עמי צרפתי, יהודה רצהבי ושמעון שרביט; עובד האקדמיה דורון רובינשטיין; קוראים אחרים: חגית אביעוז, שרגא אסיף, פריץ ורנר, רפי מוזס, רחל משיח וחיים נקר.

  [7] חברי ועדת הדקדוק בשנים אלו הם: ארי אבנר (עד תשע"א), רות אלמגור־רמון (תשפ"ג), חנן אריאל (תשפ"ג), גבריאל בירנבאום (תשס"ט–תשפ"ב), יהושע בלאו (יו"ר עד טבת תש"ע, חבר עד תשע"ו), יוחנן ברויאר (יו"ר מתש"ף), משה בר־אשר, חנוך גמליאל (מתשע"ח), יוסף יהלום (תשס"ז), דורון יעקב (תשפ"ג), חיים א' כהן (יו"ר מטבת תש"ע עד שבט תשע"ג), מרדכי מישור, אהרן ממן (עד ראשית תשס"ט), יוסף עופר (יו"ר משבט תשע"ג עד תשע"ט), משה פלורנטין (תשס"ט–תשע"ג), שמחה קוגוט (תשע"ח–תשפ"ב). מרכזי הוועדה ברק דן (מתשע"ד), דורון יעקב (תשס"ז–תשע"ג). השתתפו בישיבות: רות אלמגור־רמון, רונית גדיש ושלו פרפל (מתשע"ט).

• דרכה של האקדמיה בדקדוק

  על התגבשות הכללים

  הכללים בדקדוק ראשיתם עוד בימי ועד הלשון – בשנת תש"א (1941) – עת החל הדיון השיטתי בכללי נטיית השם, דיון שנסתיים בשנת תשמ"א (1981). בהמשך נדונו דיון שיטתי כמה מן הגזרות בנטיית הפועל. לצד הדיון השיטתי דנה ועדת הדקדוק בעניינים שוטפים שהביאה לפניה המזכירות המדעית בעקבות שאלות שהופנו מוועדות המינוח המקצועיות ומן הציבור הרחב.

  לקראת הפרסום מחדש של ההחלטות בדקדוק נדרשה פעולה רחבת היקף של השלמת הכללים ותיקונם, ובעיקר האחדה והשלמה של הפרק המקיף והשיטתי – כללי נטיית השם.

  השינויים שנדרשו נובעים מכמה סיבות. אחת מהן היא השינוי שחל בלשוננו, שהייתה ללשון חיה: אל כובד המורשת הסבוכה של העברית הצטרף גורם חשוב – הרגל הדיבור של הציבור. דוגמה לכלל שהתהפך על ראשו בעקבות הרגלים אלו היא נטיית השמות במשקל פְּעָלָה. נוסחו המקורי של הכלל היה: "משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בביטול הקמץ", ואילו עתה הכלל אומר ש"משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בקיום הקמץ". כך גם שונתה ההחלטה על הצורה גֻּבְיָנָה וההחלטה על כדור־רגל וכדור־סל, והותרו גּוּבַיְנָה, כדורגל וכדורסל. כללים אחדים בוטלו, ובהם הכלל שאסר את השימוש ב'נוכחי' "במקום שמקובל במקורותינו השימוש בכינויי הרמז: הזה, הזאת, האלה"; והכלל שקבע כי "מילים לועזיות תהיינה בסיומת הנקבה להוציא אותן המילים שיהיו בהן נימוקים לסטייה".

  גם להתרחבות אוצר המילים נודעת השפעה על הכללים. הדבר אמור בעיקר במקומות שהכלל הושתת על הגדרה סמנטית. כך למשל לא היה אפשר להותיר על כנו את הכלל הנוגע לסיומת ־ָן. הכלל המקורי קבע ש"הקמץ הגדול מתקיים בסיומת ־ָן בשמות המציינים עיסוק או תכונה". ואולם אין בנוסח זה כדי לכלול שמות חדשים כמו מַזְגָן (וגם מילים ותיקות כמו אִילָן, בִּיתָן) ועל כן שונה נוסח הכלל, ולשונו עתה היא: "שמות המסתיימים ב־ָן וסיומת זו היא צורן סופי או חלק של המשקל […] הקמץ שבסיומת מתקיים בנטייה". מכלל זה יצאו שלוש רשימות של שמות. כך גם נעשה שינוי מפליג בנוסח הכלל שעסק במשקלים פָּעִיל, פְּעִיל: הקביעה ששמות הנוטים כשמות תואר הם במשקל פָּעִיל (דוגמת עָשִׁיר, בָּהִיר), והשמות האחרים במשקל פְּעִיל, דוגמת כְּבִישׁ, צְמִיג, הפכה להנחיה פנימית לקובעי המונחים. הסיבה לשינוי היא רשימה ארוכה מאוד של יוצאים מן הכלל.

  בכללים אחרים שבהם מובאות רשימות של מילים היוצאות מן הכלל הושלמו והורחבו הרשימות על ידי סריקה של מאגרים ממוחשבים, ובראשם מאגר מונחי האקדמיה, ובעקבות בירורן של שאלות שהופנו מן הציבור. למשל ברשימת השמות שהקמץ מתקיים בהם המנויים בכלל קמץ בשמות שונים היו במקור שמונה שמות; ועתה יש יותר מעשרים שמות.

  אין צורך לומר כי שינויים אלו וכיוצא בהם הובאו לאישור מליאת האקדמיה, שהרי אין בהם משום לבטי עריכה וניסוח בלבד, אלא עניינים שבמהות.

  קובץ ההחלטות אינו ספר דקדוק

  קובץ ההחלטות בדקדוק אינו ספר דקדוק ערוך ושיטתי. האקדמיה לא באה לכתוב את דקדוקה של העברית בת זמננו על כל ענפיו וסעיפיו, אלא להכריע במקום שנדרשה הכרעה בשל מסורות סותרות המהלכות בעברית לדורותיה או בשל התפתחויות המתרחשות בעברית החיה שאינן עולות בקנה אחד עם המורש לנו.

  וגם זאת: המעיין בהחלטות האקדמיה עשוי למצוא בהן מגמות שונות ולא פעם אף מנוגדות. כמה גורמים מצטרפים לכך.

  מורכבותה של הלשון – בעברית החדשה מתרוצצים יסודות מרבדים שונים, ועתה נוספו על אלה כיווני התפתחותה השונים, ולעיתים הסותרים, של העברית החיה. בתמונת הלשון המצטיירת לפנינו – שיש בה מזה ומזה ומזה – מתגלים בכל פינה ופינה פרטים רבים שאינם מתיישבים זה עם זה ופעמים שאי אפשר לכללם לכדי כלל אחד. את הקושי הזה מתאר זאב בן־חיים: "כאן, בענייני הדקדוק, בדברים הכלליים של הלשון, מתרכזת […] שאלת השאלות בעבודתנו: עימות הלשון כהווייתה בחיי יום יום כנגד המורש והמגובש מדורי דורות והתנגשותה במורש. ההיסוסים והספקות המעכבים בתחום זה את עבודתנו אינם בין שני פלגים בתוך האקדמיה – זה בעד חדש וזה בעד הישן – אלא הם בלבו של כל אחד מאתנו: מה לקרב מן החדש ומה לרחק?" (במלחמתה של לשון, תשנ"ב, עמ' 138).

  דבקות בשיטה אחת, אחידה ועקיבה, משמעה דקדוק קפוא שיש בו שימור מוחלט של מורשת העבר או אימוץ גורף של המציאות הנוהגת. לא לכך האקדמיה שואפת, ולכן דקדוק שיש בו מקום לשיקול דעת ורצון לפשר בין שני הקטבים הללו נדון מעצם טבעו לתערובת של דקדוקים.

  אחרי רבים להטות – החלטות האקדמיה מתקבלות ברוב דעות של חבריה. העושים במלאכה נבדלים זה מזה ברקעם ובהשקפותיהם ואף בדורם. וכדברי בן־חיים: "לא כל חברי הוועדה מסכימים זה עם זה בדעותיהם על הלשון, לא ראי הבלשן־החוקר כראי הסופר־האמן ולא ראי שניהם כראי המורה־הפדגוג" (זיכרונות האקדמיה ו תשי"ט, עמ' 67). כל עשייה היוצאת מתחת ידיהם של אנשים שונים – ולא של כותב דקדוק אחד – אי אפשר לצפות ממנה שתהיה עקיבה ושיטתית. תפקיד חשוב יש בעניין זה למזכירות המדעית של האקדמיה, בהבאת מלוא המידע לפני חברי האקדמיה ובהבאת החלטות לדיון חוזר במקרה הצורך.

  מערכת השיקולים – בקבלת ההחלטות בדקדוק מובאים בחשבון שיקולים שונים (כמפורט להלן), וכל אחד מהם מכוון להכרעה אחרת. עצם הפעלתם יחד מחייבת קביעות שיש בהן פשרה, ומטבעה של פשרה שאינה מולידה עקיבות ושיטתיות.

  השיקולים בפסיקות

  הבסיס לדקדוק העברי – ובראש וראשונה למערכת הצורות – הוא המקרא וניקודו, אולם בקביעת הכללים נדרשה האקדמיה לפסוק גם במקרים שאין להם עדות במקרא, וכמו כן לא התחשבה בכמה וכמה נטיות חריגות הבאות בו. אף יש שנקבע כלל המנוגד לדרכו של המקרא. בכל ההחלטות האלה נשקל הממצא בתקופות הלשון השונות ובמסורות שבכתב ובעל פה.

  יותר ויותר גבֵר משקלו של הנוהֵג בפי הדוברים מתוך הכרה בהתפתחותה הטבעית של העברית המתחדשת כשפה חיה ובהתבססותה בקרב ציבור הולך וגדל, גם אם הצורות הנוהגות בדיבור סוטות מן הדקדוק הקלסי. שוב ושוב האקדמיה מתחבטת בשאלה עד כמה להתחשב בצורות האלה ומתי יש להעמיד גבול ברור ולא להתיר שינויים מפליגים.

  במידת האפשר האקדמיה חותרת להעמיד מערכת דקדוק סדורה ופשוטה. מגמת הפישוט באה לידי ביטוי כשיש ריבוי צורות במקורות, ולעיתים הפועל היוצא הוא דחיית צורות המתועדות במקרא או במקורות המאוחרים למקרא. למשל, בכללי תשלום הדגש נדחו כל הצורות החריגות כגון נֵהלת, אֵחר שבמקרא, וכן הצורה "מִאוּס" הנוהגת בציבור (ונקבע: מֵאוס). עקרון ההסדרה עומד גם ביסוד ההחלטה על הדגש החזק באותיות שוואיות גם במקום שבמקרא לא בא דגש חזק (כגון עִוְּרִים, אִשְּׁכֶם, כִּסַּאֲךָ), ועל צורות הנסמך חֲלַב־, לְבַן־, קֵן־ (לצד הצורות המקראיות חֲלֵב־, לְבֶן־, קַן־).

  פעמים מה שהיה נדיר במקרא נקבע לדרך המלך בעברית החדשה. כך למשל הניקוד החריג של יו"ד שוואית בדגש – מִיְּרושתך (דה"ב כ, יא), מִיְּשֵׁנֵי (דניאל יב, ב) – נקבע לכלל בעברית של ימינו על סמך מסורות של לשון חז"ל ושל סידורי תפילה.

• הערות לכללים

  • הכללים קובעים את דרך המלך של העברית בת ימינו וממליצים עליה לעורכים, למורים, לכותבי ספרי לימוד, לתלמידים ולקהל הרחב. אולם אין הם באים לכבול את ידיהם של יוצרים בלשון, העשויים להזדקק גם לדרכים אחרות.
  • הדקדוק המקובל נשען ברובו בתחום תורת הצורות על המקרא המנוקד. בהיעדר החלטה אחרת של האקדמיה הדקדוק הזה הוא הדקדוק המחייב.
  • כאשר קיימות במקרא או בספרות חז"ל או במסורות העדות צורות שאינן עולות בקנה אחד עם ההחלטה שהתקבלה, נזכרות במקרים רבים הצורות האלה בהערה או באותיות זעירות בגוף הכלל, לומר: הרוצה לנהוג ביודעין על דרך המקורות, הרשות בידו.
  • הכללים בפרקים: 'השם – משקלים וצורות', 'כללים בנטיית הפועל' ו'כללים בנטיית השם' עניינם בצורות המנוקדות בלבד, ואין הם באים ללמד על הכתיב המלא של המילים הנדונות.
  • סימן המקף משמש בכללים לציון צורת נסמך, כגון נָדִיב נְדִיב־. ראוי להבדיל בין השימוש הזה של המקף לשימושו בכתיבה הרגילה (בדרך כלל אין להוסיף את המקף בצורות סמיכות, כפי שנקבע בכללי הפיסוק).