דוברי העברית בימינו עשויים לחוש כי השימוש בכינויי מושא חבורים הוא דל שבדלים. ואולם כינויים אלו לא נעלמו, ואפשר למצוא אותם בלשון הספרותית והרשמית.

בימינו לצד שמות הפעולה הסדירים קְטִילָה, קִטּוּל והַקְטָלָה משמשים שמות פעולה רבים השקולים במשקלים אחרים. כמו כן לא מעט שמות פעולה במשקל של בניין אחד משמשים לפועל בבניין אחר. ברשומה מובאות שפע של דוגמאות לתופעות אלו.

במהותו שם הפעולה הוא שם עצם מופשט המציין פעולה, אך שלא כמו הפועל הנוטה אין לו זמן וגוף. לשם הפעולה תפקיד חשוב בשפה ואולי משום כך הוא מעורר שאלות רבות.

המשקלים פָּעִיל ופְעִיל שווים זה לזה בכל צורות הנטייה, ונבדלים רק בצורת הנפרד. לא פלא שרבים מתלבטים איך לומר: סְעִיף או סָעִיף, פְּרִיט או פָּרִיט, רְצִיף או רָצִיף ועוד.

מה משותף לנץ, סחוס ומחמאה? הרשומה עוסקת במילים שנוצרו בעקבות "ניתוח מוטעה" של מילים וצירופים מן המקורות.

בעברית, כבלשונות שמיות אחרות, הפעלים נוצרים משילוב של שורשים בבניינים השונים, וכך בשינויים קלים – כגון ברצף התנועות או בהוספת תחיליות – מתקבלים פעלים בעלי משמעויות שונות.

המילים בחור ובחורה רגילות על לשונם של דוברי העברית בימינו. עיון במקורותיהן מלמד ששאלת דקדוקן אינה פשוטה כלל ועיקר.

במונחי האקדמיה נקבע המונח תָּכְנָה גְּנוּבָה [בעגה: גָּנְבָה]. מדוע הוחלט שלא לאמץ את המילה גונבה כמילה תקנית?

הפועל הִשְׁתִּחֲוָה שקול לכאורה בבניין התפעל מן השורש המרובע שחו"י. אולם מן הפעלים המקראיים הקרובים אליו בבניין קל – שָׁחָה או שָׁחַח קשה להבין מה פשר הווי"ו העיצורית בשורש. על הפועל המיוחד הזה ועל שם הפעולה המיוחד שלו הִשְׁתַּחֲוָיָה.

חכם יהודי מכונה בעברית רַב – מהיכן אפוא צצה הנו"ן בצורת הרבים רַבָּנִים? ואיך זה קשור ללשון הפנייה המוכרת "גבירותיי ורבותיי"?

רבים תוהים מה נכון – 'לנוחותכם' או 'לנוחיותכם', 'בנוחות' או 'בנוחיות'. תשובתנו: אף שיש העדפה מסוימת לצורה נוֹחוּת אין לפסול את הצורה נוֹחִיּוּת.​

מפיהם של ילדים נשמעת לעיתים המילה 'בַּתּוֹת' כצורת הרבים של בַּת. השיבוש אולי משעשע, אבל השאלה נותרת בעינה: אם צורת הריבוי של בֵּן היא בָּנִים – מדוע צורת הריבוי של בַּת היא בָּנוֹת ולא "בַּתּוֹת"?

רבים מתלבטים בשאלה כיצד נקרא תנור לעישון בשר ודגים שנעשה נפוץ בחצרות ובמרפסות. התשובה היא מַעֲשֵׁנָה.​

רבים הוגים מַהֲמוּרָה ומַהֲמוּרוֹת בשורוק, ואולם הצורה התקנית היא מַהֲמוֹרָה ומַהֲמוֹרוֹת בחולם (מלא).

קַשׁ לשתייה או קַשִּׁית לשתייה? האקדמיה אומנם לא עסקה בכך, אולם במילוני העברית מקובלת ההבחנה הזאת: 'קשית' – צינורית המשמשת לשתייה, ו'קש' – קְנה תבואה יבש.

בבוא האקדמיה להכריע בשאלת ניקודם של 'כלבן', 'קרתן' ו'רפתן', היא העדיפה את הניקוד בלא דגש, כדרך המלך במשקל פַּעְלָן: כַּלְבָן, קַרְתָן, רַפְתָן.

האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן.

בעברית החדשה נכון לומר לְדַכֵּא ולא "לְדַכּוֹת", שהרי השורש המשמש אותנו כיום הוא דכ"א באל"ף: דיכאון, מדוכא וכדומה.

רבים שוגים בהגיית הצורות הנוטות של המילה יְחָסִים: "יַחֲסֵינוּ", "יַחֲסַי" – היו"ד בתנועת a. את המילים האלה יש להגות ביו"ד שוואית: יְחָסֵינוּ, יְחָסַי.

אחד החידושים הרווחים ביותר בפי הטף הוא הפועל "לשרוול", אם כי במשמעויות שונות: 'להכניס יד לשרוול', 'להפשיל שרוולים' או 'לשלשל שרוולים'. האם הפועל הזה תקין והאם יש בו צורך?

רבים מתלבטים בשמו של בעל המקצוע העובד בצביעה. צורת השם התקנית היא צַבָּע – על משקל נַגָּר, טַבָּח, סַפָּר, דַּיָּל, זַמָּר ועוד.

מהו השורש של הפעלים רוֹקֵן והִתְרוֹקֵן, ומה פשר צורתם הייחודית?

הסיומות ־ַאי ו־אִי משמשות שתיהן בלשוננו – אך לא באותו תפקיד. הסיומת ־ַאי בפתח מציינת בעל מקצוע או עיסוק: חַקְלַאי, עיתונַאי. לעומת זאת הסיומת ־אִי בחיריק עשויה לציין שם תואר הקשור למקצוע או לעיסוק: ציוד חקלָאִי, סיקור עיתונָאִי.

מפי דוברי העברית נשמעות שתי הגיות של המילה: סִפְרוּת וסַפְרוּת. ההגייה הנחשבת תקנית היא סִפְרוּת, כפי שנקבע במילוני האקדמיה ללשון העברית.

המונח התקני שנקבע באקדמיה ללשון העברית הוא מַקְלֵף. השם שקול במשקל מַפְעֵל, משקל המכשירים, כמו מַצְפֵּן, מַגְהֵץ, מַפְסֵק, מַחְשֵׁב ועוד.

המונח התקני הוא סֻכֶּרֶת (בלי ניקוד: סוכרת). המונח שנקבע הוא שילוב של המילה סוכר ושל משקל המחלות פַּעֶלֶת, כלומר: ראשיתו בתנועה u כמו סוכר, והמשכו בשני סגולים כמשקל המחלות.

ועד הלשון קבע את המונח מְקָרֵר בשנת תרפ"ח (1928), והשם נותר בצורתו זו עד היום.

יש היגיון דקדוקי הן בצורה גַּזְעָן, גַּזְעָנוּת, הן בצורה גִּזְעָן, גִּזְעָנוּת, ואולם הצורה התקנית שנקבעה היא בחיריק: גִּזְעָן, גִּזְעָנוּת.