הגייה

רבים מדוברי העברית אינם מבטאים ח ו־ע לועיות. כלום רובנו מתרשלים בהגיית העברית?

צד"י אולי אינה האות השכיחה בתשבצים ובשלטים, אבל מעטים יודעים כי היא מציינת את אחד העיצורים המיוחדים ורבי התהפּוכות בתולדות העברית.

בימינו מוכרת ההגייה בתנועת o בבניין הופעל כשפ' הפועל גרונית – הָאֳרַךְ, יָעֳתַק; רק מעטים יודעים שהניקוד בקמץ קטן יכול לבוא גם בפעלים רגילים, כגון הָפְקַד.

לא פעם פונים לאקדמיה בדאגה: לאן נעלמה הרי"ש שהתגלגלה על לשונם של קרייני החדשות? ובכלל – האומנם איננו הוגים את הרי"ש העברית כהלכה?

אחד ההיבטים החשובים של השפה הוא ההטעמה. הבעיה – ברוב המקרים אין לו ביטוי בכתב.

מהי ההגייה התקנית של השווא הנע? האם למשל את המילה תְּמוּנָה יש לבטא temuna או tmuna? מדוע במקרים רבים נוטים דוברי העברית להגות שווא נע כשווא נח?

במילים עבריות ולועזיות אחדות מופיעה בראש המילה אל"ף שאינה חלק מן המילה. למשל: לצד המילה תְּמוֹל יש אֶתְמוֹל, והפילוסוף היווני הנודע Platon היה בעברית לאפלטון. מה ההסבר להופעת האל"ף הזאת?

יש לומר בְּהֶכְרֵחַ – בקיום הצירי ובפתח גנובה שנוספת לפני החי"ת, וכך גם בביטוי הֶכְרֵחַ לֹא יְגֻנֶּה.

מה יהיו צורות שם הפועל בבניין קל כאשר כאשר פ' הפועל היא מן העיצורים הגרוניים ה' או ח' או ע'?

ההגייה התקנית של מילת היחס אֵצֶל היא במלעיל. לפי זה יש לומר: 'הספר נמצא אֵ֫צֶל הספרנית' (ולא אֵצֶ֫ל הספרנית). המילה שייכת לקבוצת השמות הסגוליים, המוטעמים בצורת הנפרד שלהם במלעיל.

ההגייה התקנית של המילה היא דּוּחַ – כהגיית המילים רוּחַ ולוּחַ. ואיך כותבים – דוח או דו"ח? בעניין זה שתי הדרכים נכונות, ואפשר לכתוב את המילה בגרשיים או בלעדיהם

המילה גאווה נהגית בשלוש תנועות a: גַּאֲוָה (ולא "גְּאָוָה"), בדיוק כמו המילה אַהֲבָה.

בצורות העבר, העתיד, הציווי ושם הפועל אפשר לנקד את ע' הפועל הגרונית בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. אם כן שתי הצורות נִפַּח ונִפֵּחַ – תקניות הן.

אנשים אומרים 'הֶרגשתי', 'הֶתחלתי', 'הֶמלצתי' – הכול בסֶגול. כאילו אין חיריק בעולם. כאילו לא היה כלל. כאילו אין בכלל בניין ששמו "הפעיל"… (עלי מוהר, העיר, 6 ביוני 1997).

השם נָווה שאנן איננו צירוף סמיכות ("נווה של מישהו שאנן") כי אם צירוף שם עצם ושם תואר (נווה שהוא שאנן, כלומר מקום בטוח ושלו).

בעברית בת ימינו המבנה הרגיל כולל רק ו' אחת הבאה לפני האיבר האחרון של שם המספר: מאה ושלושים, מאה שלושים ושתיים, חמשת אלפים ארבע מאות וחמש עשרה. אך כמובן אין מניעה לחזור על ו' החיבור גם לפני האיברים האחרים, כרגיל בלשון המקורות.

ההגייה התקנית של המילה משאבים היא בבי"ת דגושה: מַשְׁאַבִּים, מַשְׁאַבֵּי­־אנוש. לעומת זאת בצורת היחיד הבי"ת רפה: מַשְׁאָב (ולא "משאבּ").

מצד הדקדוק ההגייה התקנית היא מְכַכֵּב – הכ' הראשונה רפה (כמו מְכַוֵּן, מְכַפֵּר) והשנייה דגושה בדגש חזק (כמו מְסַכֵּם, מְעַכֵּל).

הפועל פָּשָׂה בשי"ן שמאלית – הוא פועל שמשמעו 'התפשט', 'התרחב'. חָשׂוּךְ – בשי"ן שמאלית – פירושו 'נטול', 'מחוסר', כגון בצירופים חֲשׂוּךְ מרפא, חשוכי אהבה.

מילים במקרא הבאות בסוף פסוק עשויות להשתנות: למשל שֶׁמֶשׁ מופיעה בסוף פסוק בצורה שָׁמֶשׁ; לצורה זו קוראים צורת הֶפְסֵק. למה משתנות הצורות, ומה השימושים של צורות הפסק לאחר המקרא ובימינו?

רבים הוגים מכְּחול, הכְּחיש, הכְּחדה וכדומה – בכ' דגושה. ואולם על פי כללי הדקדוק נכון להגות את המילים האלה בכ' רפה: מִכְחוֹל (כמו מִכְשׁוֹל), הִכְחִישׁ (כמו הִכְנִיס), הַכְחָדָה (כמו הַכְנָסָה).

לשם הצמח שיפון שתי מסורות הגייה בפי דוברי העברית: בפ"א רפה – שִׁיפוֹן, ובפ"א דגושה – שִׁפּוֹן. הצורה התקנית בימינו היא שִׁיפוֹן בפ"א רפה.

נשאלנו מדוע יש האומרים "בּוֹאִי כַלָּה" בלי דגש קל בכ"ף, אף שידוע כי אותיות בגדכפ"ת בראש מילה דגושות בדגש קל.

ההגייה התקנית של המילה מתווכת היא בשתי תנועות e: מְתַוֶּכֶת. כך נכון גם לומר עוֹרֶכֶת דין (ולא עוֹרַכַת דין).

הצורות התקניות הן צֶדֶף וצִדְפָּה. צִדְפָּה היא רַכִּיכָה החיה במים ומכוסה בקוֹנכייה בעלת שני חלקים צמודים (קְשָׂווֹת). צֶדֶף הוא השכבה המבריקה שיש בצד הפנימי של הקונכייה.

שני הכתיבים הקיימים עשויים לשקף את ההגייה הרווחת, ולכן שניהם ראויים: בדואי (ובניקוד: בֵּדוּאִי) וגם בדווי (ובניקוד: בֶּדְוִי; הווי"ו נהגית w).

כיום האקדמיה אינה מתערבת בכל הקשור במבטא. מכל מקום סביר שהגיית הצירי בתנועת e (ולא ey) קרובה יותר להגיית הצירי בעברית הקדומה.

למה אין דגש בפ"א במילה תּוֹקְפָן? המילה נגזרה מן המילה תּוֹקֵף (צורת הבינוני של הפועל תָּקַף) בתוספת הסיומת ־ָן. השווא בקו"ף מוצאו אפוא בתנועת צירי, ומכאן שהוא שווא נע ואין אחריו דגש קל.

המילה שְׂדֵרָה ושם העיר שְׂדֵרוֹת נֶהגים בשׂי"ן שמאלית – את המילה "שׂדרה" ירשה העברית החדשה מן המקרא (היא אינה מצויה בספרות חז"ל), והיא נכתבת כדרך שנכתבה במקרא.

רבים מתלבטים בשאלה איך להגות: בַּפֹעַל, בְּפֹעַל או בַּפֹּעַל. הצורה הראשונה אינה דקדוקית, ואילו שתי הצורות האחרות תקינות מבחינה דקדוקית.

המילה 'קניון' משמשת בעברית גם במשמע 'מרכז קניות' וגם במשמע 'גיא צר ועמוק באזור הררי'. בשניהם הצורה התקנית היא קַנְיוֹן בפתח ובמלרע (הטעמה בהברה האחרונה).

יש שהקפידו ומקפידים לומר לִבְריאות ללא ה' הידיעה. העדפה זו נסמכת על ביטויי איחול דומים: לְחַיִּים, בְּהצלחה. גם הברכה לַבְּרִיאות אפשרית ואין לראות בה טעות.

דין השמות העבריים – שמות מקומות ושמות פרטיים  – כדין כל מילה עברית: בראש השם באות בכ"פ דגושות. אבל אחרי מילות השימוש – וכל"ב – יש להגות את העיצורים האלה ללא דגש.

חטף קמץ נהגה לעולם o, ואילו הגיית הקמץ שלפניו שנויה במחלוקת: יש ההוגים קמץ קטן (o) ויש ההוגים קמץ גדול (a).

ההגייה הרווחת של שם העיר היא כפר סַבָּא (בבי"ת דגושה ובהטעמת ההברה סַ), ואילו ההגייה התקנית היא כפר סָבָא (בבי"ת רפה ובהטעמת ההברה האחרונה – בָא).