עניין של סגנון

צירופים מסוימים מעוררים שאלות בקשר לשימוש בה' הידיעה: האם לברך "חג המשפחה שמח" או "חג משפחה שמח", איך ליידע את הצירופים "מגן דוד" ו"בית חולים שדה", והאם אפשר לומר "חבר שלי". על אלה ועוד תוכלו לקרוא כאן.

האם יש כללים ברורים לשימוש בה' הידיעה? מדוע לעיתים מוותרים על היידוע במקום שהוא מתבקש ולעיתים מוסיפים יידוע במקום שהוא לכאורה מיותר? אנו מביאים כאן סקירה על דרכי השימוש בה' הידיעה במבט עכשווי וגם בהשוואה ללשון המקורות.

המילית את לציון מושא ישיר מיודע היא מן המילים הנפוצות ביותר בעברית. מה החוקיות בשימוש בה ומתי נוהגים לוותר עליה?

אחריות במקורות העברית אינה בדיוק האחריות של ימינו, ובכל זאת – מה עושים בה?

למה 'פי שניים' ולא 'פי שתיים'? האם אפשר לומר 'קטן פי שניים'? כאן תמצאו תשובות על שאלות אלו וכן מידע על המקור המקראי של הביטוי.

נשאלנו: האם אפשר לומר 'נמנע מללכת' או שאפשר לומר רק 'נמנע מלכת'; ובמילים אחרות: האם אפשר להוסיף מילת יחס לפני שם הפועל הפותח בל' או שיש להשמיט את הל'?

שני הביטויים 'מלבד' ו'חוץ מן' משמשים בימינו במקרים רבים באותה המשמעות, אך מלשון המקורות עולה תמונה מורכבת יותר, ובעקבותיה יש המבקשים להבחין ביניהם.​

המונח מילה נרדפת נוצר בהשפעת הערבית. בערבית ההוראה של השורש היא בעיקר 'לבוא בעקבות', 'לבוא אחרי', ומכאן גם ההוראה הקרובה 'לבוא במקום', 'להחליף'.

האם לכתוב מספרים במילים או בספרות? האם לכתוב 1000 או 1,000? שאלות אלו ושאלות נוספות בעניין כתיבת מספרים מעסיקות את כותבי העברית.

רבים סבורים שהשימוש ב'על מנת' במקום 'כדי' או 'בשביל' מרשים ויפה יותר, אבל עיון בתולדות הביטוי הזה מראה שביסודו הוא נועד לציון תנאי בהקשרים משפטיים מסוימים.

הבחירה במילים 'מספר' או 'כמות' היא בחירה סגנונית. ואולם מכיוון שבאוזניהם של רבים צורם הצירוף 'כמות האנשים' נוכל להמליץ על הצירוף 'מספר האנשים'.

דוברי העברית תוהים לפעמים מה נאה יותר לומר – 'כמה פעמים' או 'מספר פעמים' – לציון 'פעמים אחדות'. לנמנעים מן השימוש ב'כמה' בהקשר זה בטענה כי כַּמָּה היא מילת שאלה נאמר שאין שום פסול בכך. ומה בנוגע ל'מספר פעמים'?

לא פעם אנו נשאלים על תקניותם של משפטים שבהם בא כינוי הרמז זֶה בתפקיד אוגד, דוגמת "הוראה זה מקצוע מאתגר", "הכלי העיקרי שאני מנגן עליו זה חליל".

"קבענו להיפגש ביום שלישי הבא", "שלישי הקרוב או שלישי הבא?" – לא פעם פונים אלינו בבקשת הכרעה אם יש להעדיף את 'הקרוב' או 'הבא'. מה בדיוק פשר ההתלבטות?

רבים פונים אלינו בשאלה מה נכון: סעיף 2 בחוק או סעיף 2 לחוק? מומחית במחשבים או מומחית למחשבים? תרופה אחת ביום או תרופה אחת ליום?

'שלושה וחצי חדרים' או 'שלושה חדרים וחצי'? הדרך המועדפת היא הדרך השנייה 'שלושה חדרים וחצי', ואולם אין מניעה להשתמש גם בדרך הראשונה 'שלושה וחצי חדרים'.

נשאלנו מה המעמד התקני של החלופות הללו בניסוח שאלה על מְקום יעד (ל) או מְקום מוצא (מן).

משפט התנאי בעברית (כמו גם בשפות אחרות) מתחלק לשני סוגים: תנאי קיים – תנאי בר מימוש, ותנאי בטל – תנאי שאינו בר מימוש. לכל אחד מהם מבנה ייחודי וגם מיליות תנאי משלו.

המילה 'גם' היא מילה הבאה לרבות (לעיתים בתפקיד מילת חיבור ולעיתים מעין תואר הפועל), ולכאורה אין טעם להוסיף לפניה את ו' החיבור, אך כבר בלשון המקרא אפשר למצוא דוגמאות רבות לצירוף וגם.

דוברי העברית הילידיים לא יטעו בשבצם את הצירוף במשפט ותמיד יוסיפו מילת שלילה: "אף אחד לא הגיע" (לעומת nobody came) – ללמדנו ש'אף אחד' הוא בכל זאת מישהו.

בגלל המשמעות הכוללנית של הפועל הָיָה הוא עשוי לשמש בתפקידים דקדוקיים מגוונים הקשורים לנסיבות – זמן, תנאי, סיבה ועוד.

אנחנו נשאלים הרבה אם יש ביטוי לציון תנועת הראש המסמנת "לא" – כלומר הסבת הראש מצד לצד. תשובתנו היא שאין ביטוי מדויק לתנועה זו.

ההבחנה בין 'עלול' ל'עשוי' – היא הבחנה שהתגבשה בעברית בת ימינו, והיא נשענת על שימוש נפוץ במילה 'עלול' במשמעות שלילית. רבים ממתקני הלשון תומכים בהבחנה זו, ואולם אין לכך אחיזה של ממש במקורות.

בלשון חכמים המילה אחראי מצריכה את מילת היחס ל־, כגון "אין אנו אחראין לרמאין". זה הניסוח המומלץ בכתיבה מוקפדת.

בעברית בת ימינו המילה יֵשׁ ונטיותיה בגוף שלישי – יֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנָהּ, יֶשְׁנָם, יֶשְׁנָן – משמשות פעמים הרבה שימוש זהה: "שכונה אחת יש בירושלים ושמה רחביה" לצד "שכונה אחת ישנה בירושלים ושמה רחביה".

מה מקורן של צורות אלו? מתי נכון להשתמש בהן, והאם יש הבדל ביניהן?

מעיון בתולדות הביטוי נוכל לומר שהגרסה המומלצת היא נוסף על כמו שמקובל בקרב מתקני הלשון בימינו.

שאלת הבחירה בין צירוף סמיכות לצירוף שם תואר היא בעיקרה שאלת סגנון, או אם תרצו – שאלה סגנונית.

המבנים הקלסיים בעברית הם דברים רבים, דברים הרבה (מן המקרא) ודברים מרובים (מן המשנה), אך כבר בתלמודים מצוי המבנה הרבה דברים (תחילה רק בראש משפט).

בדרך כלל רצוי לחזור על מילת היחס, אך בהחלט יש מקום לשיקול דעתו של הכותב ולנתונים כמו אורך המשפט ומידת הקרבה בין השמות.

אנו נשאלים הרבה על תקינות השימוש בצירוף 'בתור' במשמעות 'בתפקיד של', 'במעמד של', 'כ־'. בקרב מתקני הלשון בימינו הדעות חלוקות – יש המסתייגים משימוש זה ויש שאינם מוצאים בו פסול.

רבים שואלים אותנו אם הפועל נֶאֱבַד תקני או שמא ראוי להקפיד ולנקוט את הפועל אָבַד. ועוד, מה דינו של הצירוף הָלַךְ לְאִבּוּד. תשובתנו: כל האפשרויות האלה טובות, וכולן מתועדות ברבדים מסוימים של העברית הקדומה.

מן השורש אח"ר מוכרות לנו מילות היחס הנפוצות: אַחַר ("ויהי אחר הדברים האלה"), אַחֲרֵי ("אחרי מות"), מֵאֲחוֹרֵֵי (מאחורי הקלעים).

שמו של הים שלחופו אנו שוכנים הוא הים התיכון – בה' הידיעה לפני שתי המילים. הצירוף הלא מיודע תקין כמובן מבחינה דקדוקית, אלא שהוא יפה למושג כללי ולא לשם פרטי של ים מסוים.

לפי ההיגיון הלשוני מכיוון שמדובר בצבא מסוים אחד וידוע – שמו המלא של צה"ל צריך להיות מיודע: צבא ההגנה לישראל. אלא שב"חוק יסוד צה"ל" הופיע השם ללא יידוע. ושינוי לשון החוק הוא עניין לא פשוט בכלל.

אחת משאלות הניסוח המתגלגלות שוב ושוב לפתחנו היא אם נכון לומר 'החל מ־' או 'החל ב־' – יש מקום לשני הניסוחים, ואין סיבה להעדיף דווקא אחד מהם.

פסוקית זיקה ממשיכה מוסרת מידע חדש – פעולה או מעשה שזמנם לאחר המידע המסופר במשפט הראשי, ולרוב הם אף תוצאה שלו.

למרבית המילים בעברית ובכל לשון אחרת אין הפכים מובהקים או אין הפכים כלל.

אנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו?

בדברים שלהלן נתייחס לצורות קטל כמציינות בדרך כלל פועל בעבר ולצורות יקטול כמציינות פועל בעתיד. לצד צורות אלו נוהגות במקרא צורות פועל שנראות קרובות להן אך מובנן הפוך.

יסודו של הביטוי 'מדי פעם בפעם' בביטויים דומים מן המקרא המביעים תדירות והרגל.

הביטוי הנדון מתועד בעיקר למן ספרות ההשכלה, וכבר אז אנו מוצאים את שני הניסוחים: מדובר על ומדובר ב. עיון במקורות מלמד כי יש יסוד לשניהם, אך כפי שנראה יש עדיפות מסוימת למדובר ב.

בניסוחים הרווחים 'חמישה לחמש', 'שתיים ועשרה' ודומיהם המספר המציין את הדקות בא בצורת הזכר – אף שהמין הדקדוקי של המילה דַּקָּה הוא כמובן נקבה.

בכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה.

נשאלנו כיצד נכון להביע זאת בגוף שני: 'את אינֵךְ' או 'את איננה'? 'אתה אינְךָ' או 'אתה איננו'? תשובתנו היא שהניסוח צריך להיות לפי ההתאם התחבירי: 'את אינֵךְ', 'אתה אינְךָ', וכך גם 'אני אינני'.

בהצגה של טיעונים סותרים או היבטים הפוכים רווחים צמדי הביטויים 'מצד אחד… ומצד שני' או 'מצד אחד… ומצד אחר'. כן משמשת הגרסה הארמית 'מחד גיסא… ומאידך גיסא' ואף קיצורה 'מחד… ומאידך'. מה מעמדם של ביטויים אלו?

מתקני לשון רבים ממליצים לנקוט את הביטוי לאור רק בהקשרים חיוביים או ניטרליים. אך מדובר בשאלה של ניסוח וסגנון, ואלה נתונים לשיקול דעתו ולטעמו של הכותב.

מקובל להמליץ על הצורה המיודעת: 'רותי היקרה', 'מאיר היקר', וכך גם 'מר כהן הנכבד', 'גב' לוי הנכבדה'. שם פרטי מיודע מטבעו, ולכן שם התואר המצטרף אליו אמור לבוא בה"א הידיעה.

'כולם יודעים ש־', 'לא כולם מסכימים', 'הלוואות לכולם' – שימוש זה במילה 'כולם' רווח מאוד בעברית בת זמננו. ואולם יש המסתייגים ממנו משום שאינו על דרך לשון המקורות.

ההבדל בין נגד לכנגד הוא ביסודו הבדל של רובד לשון: נגד בלשון מקרא, כנגד בלשון חז"ל. ואולם בשני רובדי הלשון האלה לא הייתה לביטויים אלו משמעות של ניגוד כבלשון ימינו. משמעות זו התפתחה לאורך הדורות ונעשתה עיקר רק בעברית החדשה.

שאלת השימוש בצירוף שוב פעם היא בעיקר שאלה של סגנון ושל טעם אישי. אם רוצים, אפשר להבחין בין לשון הדיבור היום־יומית ובין הלשון הרשמית שבה יש מקום להעדיף דרכי התבטאות אחרות, כגון 'שוב', 'עוד פעם', 'פעם אחרת'.

נשאלנו אם בניסוח 'חצי הכוס המלאה' אין משום טעות – הרי לא הכוס היא המלאה אלא חצייה הוא שמלא.

יש המסתייגים מן השימוש במבנים המליציים 'אני תקווה' ו'וכולי תקווה' וממליצים לנקוט תמיד את המבנה הפשוט 'אני מקווה'. יש שאינם נרתעים מן המליצות האלה.

הצורות נִדּוֹן ונָדוֹן הן כְּפֵלוֹת – כלומר הן צורות שונות של אותו השורש באותו בניין: שורש די"ן (דו"ן) בבניין נפעל. ההבדל ביניהן נובע מהבדל שיש בין רובדי הלשון של העברית.

בעברית בת ימינו רווחים מבנים מעין 'מורי ותלמידי הכיתה', 'העלאת והורדת נוסעים', 'הכרעת וגזר הדין'. אלו מבני סמיכות שבהם שתי המילים הראשונות הן במעמד נסמך, ואחריהן בא סומך המשותף לשתיהן. אנשי לשון בני ימינו חלוקים בשאלה אם לפסול מבנים אלו או להתירם.

ניסוחים כגון 'אני לא מבין', 'את לא יודעת', 'כסף לא מבטיח אושר' טבעיים לגמרי לדוברי העברית בימינו. אך מתקני הלשון ממליצים להימנע מהם בלשון הכתובה ובדיבור בנסיבות רשמיות, ולנקוט 'אינני מבין', 'אינך יודעת', 'כסף אינו מבטיח אושר'.

כמה דרכים שביסודן המילה 'בין' משמשות בלשוננו לציון הבחנה וקשר:
בין ובין; בין ל־; בין לבין; בין ו־. האם יש עדיפות לאחת מהן?

רבים שואלים על טיבה ועל תקינותה של הברכה "צוהריים טובים".

במילונים ובשימוש הרווח הצירוף דו־שנתי מציין 'פעם בשנתיים', ונוכל אפוא לקבוע כי זו המשמעות המומלצת.

אנו נשאלים לעיתים על תקינות הרצף 'את אותו', 'את אותה' וכדומה, כגון במשפט "אנחנו קוראים את אותו הספר". בבסיס השאלה עומדת הכפילות שיש לכאורה בשימוש המילה 'את'.

האקדמיה ממעטת לעסוק בענייני ניסוח ולא דנה בשאלת ו/או, ואולם רבים מסתייגים משימוש זה – משפטנים ואנשי לשון כאחד.

בימינו השימוש המקובל במילה אֶמֶשׁ הוא כבלשון המקרא: בלילה שעבר, אתמול בערב. רק הצירוף  'ליל אמש', המתועד לראשונה אצל רש"י, משמר אולי את המשמע של לשון חז"ל: אתמול (מה שעורר את הצורך להוסיף את המילה 'ליל').

בלשון ימינו, ובייחוד בלשון הכתובה, רווח למדי השימוש בנטיותיה של המילה הִנֵּה בתפקיד אוגד: "התובעת הינהּ מנכ"לית החברה". שימוש זה אינו עולה בקנה אחד עם שימושיה של המילה הִנֵּה בעברית הקלסית.

הקדמת שם המשפחה לשם הפרטי נחוצה ברשימות שמיות לפי א"ב. בכל הקשר אחר מומלץ לכתוב את השם הפרטי תחילה.

המקפידים ללכת אחר לשון המקורות נמנעים בדרך כלל מן השימוש בצירוף על ידי לציון עושה הפעולה, ובוחרים ככל האפשר בניסוח פעיל, כגון 'התושבים הזועמים חסמו את הכניסה ליישוב'.

הַלַּיְלָה פירושו 'בלילה הזה'. הכוונה יכולה להיות הן לעבר הן לעתיד, והיא מתבררת בדרך כלל מן ההקשר, על פי צורת הפועל (עבר או עתיד).

האם מותר לומר בלשון התקנית "לא באנו בגלל שירד גשם"? שאלה זו שנויה במחלוקת.

מקומה המתבקש של ה"א הידיעה הוא כבכל צירוף סמיכות, לפני הרכיב השני: עורך הדין, בדיוק כמו 'רופא השיניים', 'דוברת המשרד', 'אוצר התערוכה', 'מנהלת הלשכה', 'מדריך התיירים', 'מבקרת המדינה'.