כתיב וניקוד

בעבר כל האמון על כללי הניקוד ידע שיש לנקד את צורן הריבוי ־ויוֹת, הנגזר מצורות יחיד המסתיימות ב־וּת, בקיבוץ ובדגש ביו"ד, כגון זְכֻיּוֹת. ואולם האקדמיה החליטה לשוב אל הניקוד המקורי של הצורן: ־וּיוֹת.

למה יש דגש חזק במילים כמו שְׁלַבִּים ואֶשְׁנַבִּים? תכליתו של הדגש במילים אלו – המכונה דגש תנייני (או מִשני) – היא לסגור את ההברה ובכך לשמר בה את התנועה הקצרה.

הכלל בעברית ימינו פשוט: דגש חזק יבוא גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקְּחוּ, כִּסְּאוֹת, הַיְּלָדִים, הַמְּבַשֵּׂר ואף מִיְּרוּשָׁלַיִם. למה ראתה האקדמיה לשנות מן הניקודים הרגילים במקרא?

כללי תשלום הדגש בעברית ימינו מבוססים במידה רבה על העולה מן המקרא לפי מסורת הניקוד הטברנית. במקורות רוב הצורות מתיישבות עם הכלל ומיעוט צורות החורגות ממנו.

המילה הֶחָלָה שקולה במשקל הַפְעָלָה. כרגיל מנוקדת הה"א בשמות הפעולה ממשקל זה בגזרת ע"ו/ע"י ובגזרת ע"ע בחטף פתח. אולם כאשר אות השורש הראשונה היא אהח"ע, מנוקדת הה"א (ומבוטאת) בסגול.

איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?

הכתיבים כתבת, ידעת, ילדך הם בלבד נחשבים תקניים, אף שיש היגיון רב וקיימות מסורות כתיבה לכתוב אותם באם הקריאה ה"א בסופם.

בדורות האחרונים החל המנהג לכתוב כ"ף ופ"א לא סופיות בסוף המילה בראשי תיבות הגויים ובמילים ושמות לועזיים כאשר הגיים אלו נֶהֱגים כּ, פּ (דגושים).

רוב שמות סימני הניקוד רומזים לדרך שבה נֶהֱגות התנועות שהסימנים הללו מציינים – רק בשלב מאוחר הותאם הניקוד של הברתם הראשונה של מקצת השמות לתנועה שהשם מייצג.

הכתיב המלא הרווח של הצירופים יוֹתֵר מִדַּי ומִדֵּי פַּעַם ביו"ד אחרי המ"ם – "מידי פעם" ו"יותר מידי" – הוא טעות.

רבים שואלים איך תיכתב השנה העברית הבאה – תש"ף או תש"פ. אנחנו ממליצים לכתוב תש"ף – בפ"א סופית.

‍‍‍‍‍‍‍‍‍מילים בסיומת ־ִיָּה, כגון שְׁנִיָּה ומִטְרִיָּה, נכתבות בלי ניקוד בשתי יו"דים: שנייה, מטרייה. היו"ד הראשונה מציינת את התנועה i והשנייה – את היו"ד העיצורית הנשמעת.

למה כותבים אנרגייה, אנגלייה בשתי יו"דים?

כשהמילה 'כול' עומדת לעצמה – היא נכתבת בווי"ו. לדוגמה: דיברנו על הכול.
כאשר המילה 'כל' נסמכת למה שבא אחריה – היא נכתבת בלי וי"ו. לדוגמה: כל אחד.

בדיבור התקני ובכתיבה התקנית ראוי כמובן לנקוט את ה־, אך המתעקשים לומר או לכתוב תַּ' יוכלו לראות עצמם ממשיכי דרכם של העמונים ושל בר כוכבא ולוחמיו האמיצים.

רבים מתלבטים איך לכתוב: שירתתי או שירתי, השבתתם או השבתם. שאלה זו עלתה בדיוני האקדמיה על כללי הכתיב המלא, וההכרעה הייתה לכתוב בתי"ו אחת: שירתי (שֵׁרַתִּי); השבתם (הִשְׁבַּתֶּם).

ועדת הדקדוק המליצה על הכתיב פריסה, ולא חששה מהזדהות בין פריסת לחם לפריסת מפה או כנפיים. הרוצה לדבוק בכתיב בשי"ן שמאלית הרשות בידו.

נשאלנו מה פירוש המילה שַׂלְמָה בצירוף 'שלמת בטון ומלט' ב"שיר בוקר" מאת נתן אלתרמן. 'שלמת בטון' אינה אלא 'שמלת בטון'; למעשה מדובר באותה המילה בשׂיכול עיצורים.

בצורות כגון נִרְאֵית, נֶהֱנֵיתִי, מֻתְנֵית, הֶחֱנֵינוּ היו"ד השורשית נותרה בכתיב אך אינה הגויה. התהליך שקרה כאן קרוי כיווץ דו־תנועה (כיווץ דיפתונג).

לפי כללי הכתיב המלא כופלים וי"ו עיצורית כאשר היא באה באמצע המילה, כגון תקווה, אווז, ואילו בראש מילה היא אינה נכפלת: ורד, ועדה. אחרי אותיות מש"ה וכל"ב הווי"ו נכפלת: הוורד, הוועדה.

מובאים כאן כללי יסוד בתורת הניקוד שתכליתם לתת בידי המתעניינים כלים בסיסיים לניקוד נכון של מילים.

כיצד יש לנקד את אותיות השימוש מש"ה וכל"ב?

כיצד נכון לכתוב – טקס או טכס? אנחנו ממליצים על הכתיב טקס בקו"ף.

המילה חלווה נכתבת בווי"ו. אין בינה לחלב ולא כלום, שהרי היא מיוצרת בעיקרהּ מעירוב של שומשום טחון בדבש או בסוכר.

שמות החודשים נכתבים על פי כללי הכתיב המלא: מרחשוון (או חשוון), אייר, סיוון, כלומר בהכפלת הווי"ו והיו"ד העיצוריות.

צורתן המקורית של האותיות כ, נ, פ, צ היא דווקא צורת האות הסופית שבה הקו נמשך כלפי מטה: ך, ן, ף, ץ. צורה זו נקראת 'פשוטה' (ההפך מכפופה). ומה סיפורה של המ"ם?

המילה אִכְסוּן פירושה 'אירוח', 'מתן מקום לינה'. מקורה במילה אַכְסַנְיָה – מָלון, פונדק – מילה שחדרה ללשון חז"ל מן היוונית (xenia – 'אירוח', 'הכנסת אורחים'). לעומת זאת המילים אִחְסוּן והַחְסָנָה פירושן 'שמירה', 'החזקה במחסן'.

ועדת הדקדוק של האקדמיה המליצה לנקוט את הכתיב בסמ"ך, בהמשך ללשון חז"ל. ומכאן 'לתפוס כדור', 'תפיסת עולם', 'משחק תופסת', 'בלתי נתפס'. ואולם הרוצה לנקוט את הכתיב המקראי בשׂי"ן – הרשות בידו.

סימני הניקוד המשמשים אותנו היום הומצאו ושוכללו במחצית השנייה של האלף הראשון לסה"נ בטבריה. מטרתם הייתה לשמר את מסורת ההגייה במקרא כפי שנָהגה במשך מאות רבות של שנים.

שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה.

שמות שאין להם מסורת עתיקה של כתיב חסר, ובעיקר שמות הזהים למילים עבריות כלליות, מומלץ לכתוב על פי כללי הכתיב המלא: זוהר, הילה, מעיין, אייל, אדווה וכדומה.