שאלות נפוצות

חצי שנה למלחמה – אנחנו מביאים כאן כמה מן השאלות הנפוצות שמגיעות אלינו בימים אלו ולצידן תשובותינו.

בספרות העברית ובמילונים נמצא את הצורה המלאכותית חִכָּיוֹן, ואפילו את הצורות חִכִּיָּה
וחִכּוּי, וגם הצורה הלא־דגושה חֲכִיָּה, אבל אף אחת מהן לא חדרה לשימוש היום־יומי.

רבים שואלים אותנו אם יש מילה מיוחדת ל'חנות דגים' ומילה מיוחדת ל'מוכר דגים'.
תשובתנו: עד כה לא.

האם עוֹטִים מסכה או חוֹבְשִׁים אותה? ואולי פשוט שָׂמִים? נראה שהפועל המתאים ביותר בהקשר זה הוא עָטָה.

השורש נת"ן הוא מן המיוחדים בלשוננו: הוא גם פותח וגם מסתיים בנו"ן, ולפעמים הנו"נים האלה – שתיהן או אחת מהן – נשמטות. לכן מכנים אותו "שורש חסר קצוות".

אנו נשאלים הרבה אם מותר לומר לְהָשִׂים במקום לָשִׂים, כגון "להשים לב", "להשים אוזניות", "להשים סוף למזיקים" – בשימוש הכללי דַּי בפועל הרגיל בבניין קל: שָׂם, שַׂמְתִּי, שָׂמִים, תָּשִׂים, לָשִׂים.

הפועל נמס הוא פועל מתעתע. במבט ראשון הוא נראה כפועל השקול במשקל פָּעֵל, דוגמת יָשֵׁן, רָעֵב, צָמֵא, כָּבֵד, גָּדֵל, עָיֵף או מָלֵא. אולם בעיון מעמיק יותר מתברר שהנו"ן של נמס איננה אות השורש הראשונה, ושנטיית הפועל הזה אינה פשוטה כלל ועיקר.

מילות היחס נחלקות בנטייתן לשתי קבוצות: נטייה על דרך שמות עצם ביחיד ונטייה על דרך שמות עצם ברבים.

מבנה הכלאיים 'הסכים לו לעשות' איננו מומלץ, ומוטב לנקוט תמורתו את אחד המבנים הרגילים בלשוננו – 'הרשה לו לעשות', 'הסכים שהוא יעשה'.

בלשון התקנית ראוי להימנע מניסוחים דוגמת 'נורא יפה', 'יפה נורא', ובמקומם מומלץ לנקוט 'יפה מאוד', 'יפה ביותר' (רצוי שהמעצים יבוא לאחר הדבר המועצם – 'יפה מאוד' ולא 'מאוד יפה').

על השתלשלות העניינים ועל הדיונים בשאלת שמו של המוסד העליון ללשון העברית.

הדרך המומלצת והנחשבת לתקנית לציון הימים בחודש היא במספר מונה בלשון זכר: אחד בכסלו, עשרה בטבת, אחד באפריל, שניים ביוני, עשרים ותשעה בנובמבר וכדומה.

בשנים האחרונות הולך ופושט המנהג להשתמש בפועל רָשַׁם בכל הקשר שבו משתמשים בפועל כָּתַב – המקפידים בלשונם מבחינים בין השניים.

כאשר הדבר נמצא בידי או ברשותי ואני מוסר אותו לאחר – אינני 'מביא' אותו אלא פשוט 'נותן' אותו. רק כאשר הדבר נמצא במקום מרוחק – ויש צורך לשאת אותו ממקום למקום – נכון להשתמש בפועל הֵבִיא.

שאלת השימוש בעתיד בתפקיד ציווי היא בעיקרה שאלה של סגנון. יש המסתייגים משימוש זה משום שהוא חורג מדרכי הציווי שירשנו מן המקורות. אחרים סוברים שמדובר בהתפתחות טבעית בלשון החיה.

הפועל יכול רגיל מאוד בלשוננו, אך צורתו בנטיותיו השונות איננה רגילה כלל.

הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.

בימינו פּוֹחֲדִים – בבניין קל, וגם מְפַחֲדִים – בבניין פיעל, ללא הבחנת משמעות.

נראה שמה שקובע את הבחירה בסיומת ־ִית או ־ִיָּה – בלשוננו היום – הוא מקום הטעם בצורת הזכר של שם הייחוס.

מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה – ומכאן ששתי הסיומות כשרות: דתית וגם דתייה.

השימוש במילה בַּעַל לציון מעמד הגבר בקשר הנישואין מרתיע רבים בגלל הקשר בין המילה בַּעַל למושגים בעלות ובעילה. יש המבקשים שהאקדמיה תפעל נגד השימוש במילה.

רבים מתלבטים כיצד יש לומר – חניתי או החניתי? שתי הדרכים מקובלות בפי דוברי העברית, ואיננו רואים סיבה לפסול אותן.

רוב הערכים המילוניים הארוכים בשפה העברית אינם ערכים עבריים מקוריים, אלא מילים שאולות, כגון אנדרלמוסיה (מילה יוונית שנשאלה לעברית בלשון חז"ל), אנציקלופדיה, גאומורפולוגיה, תרמואלקטרומוטורי, אינטרדיסציפלינריוּת.

הצמד נרטב והתרטב מצטרף לצמדים אחרים של פעלים בבניין נפעל והתפעל המשמשים ללא הבדל של ממש במשמעות:  נרפא והתרפא, נעצב והתעצב, נצבר והצטבר, ניבָּא והתנבא.

במקורות העבריים אין עדוּת לדרך הביטוי ששימשה את אבותינו. אין אפוא מניעה לקבל את שתי דרכי הביטוי. למתלבטים נוכל להציע שמרק המובא אל הפה מן הכוס – שותים, ואילו מרק המובא אל הפה בכף – אוכלים.

בעברית לדורותיה יוצקים ומוזגים נוזלים בלבד, ולא מוּצָקִים. אפשר למזוג מיץ לכוס או יין לגביע, ואפשר אף למזוג מרק לצלחת, או לצקת אותו. אבל אורז, תפוחי אדמה או בשר – שָׂמִים, מַגישים או נותנים.

מספר הערכים הראשיים המתועדים במילוני השפה העברית לרבות מילים שאולות עומד על כ־45,000. עליהם יש להוסיף כ־30,000–35,000 צירופי מילים.

אפשר לומר שמנתי וגם השמנתי; רזיתי וגם הרזיתי. הבניינים קל והפעיל עשויים שניהם (ולא רק הם) לציין שינוי מצב.

מדוע לא פסלה האקדמיה את הצורות חִכֵּיתִי, גִּלֵּיתִי, הצורמות לאוזני חלק מן הציבור?

רבים פונים אלינו ומציעים חידושים מחידושים שונים לציון הפעולה ההפוכה מן 'לפרוט כסף'. ואולם יש לכך פועל המוכן לנו מלשון חכמים: הפועל צירף.

שתי הצורות הִדַּרְדֵּר (בלי ניקוד: הידרדר) והִתְדַּרְדֵּר הן צורות תקינות, וכך גם שמות הפעולה הִדַּרְדְּרוּת והִתְדַּרְדְּרוּת.

סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה רק סיומת אחת לסיומת השגורה.