צמדי מילים

כיום אולי נדמה שהמילה בַּלְשָׁן קשורה לפועל לִבְלֹשׁ, כי הבלשן בולש אחר המילים וגלגוליהן, אבל מקור המילה אחר, והיא קשורה לאחת הדמויות המרכזיות במגילת אסתר.

רבים פונים אל האקדמיה בשאלה באיזו מילה יש להשתמש לציון מדריך מילולי שניתן לבוחנים  לצורך בדיקת מבחנים או לתלמידים לצורך כתיבת עבודה וכדומה – 'מכוון' או 'מחוון'.

רבים מתבלבלים בכתיבה בין הפעלים רָכַשׁ ורָחַשׁ בצירופים 'רכש אמון' ו'רחש כבוד'. אין זיקה היסטורית בין שני הפעלים, ורק דמיון הצליל גורם לבלבול.

בעברית יש צמדים רבים של מילים דומות שהדוברים מתלבטים לא אחת מה ההבדל ביניהן. הצמדים האלה נחלקים לשתי קבוצות: רחוקים שהתקרבו וקרובים שהתרחקו.

שתי המילים עֲרַאי ואֲרָעִי מקורן אחד הוא, אך הן נבדלות זו מזו בכתיב ובשימוש: הראשונה משמשת לרוב סומך בצירופי סמיכות כגון 'ישיבת עֲרַאי'; והשנייה היא שם תואר כגון בצירוף 'תושב אֲרָעִי'.

המושגים 'ימין' ו'שמאל' משמשים בהקשר הפוליטי מימי המהפכה הצרפתית. מהם נגזרו שמות התואר יְמָנִי ושְׂמָאלִי. לצד שמאלי נוצר גם שְׂמֹאלָנִי, ואילו לצד ימני לא נוצר יְמִינָנִי.

מן המילים  יָמִין ושְׂמֹאל נגזרים שמות תואר בתוספת הסיומת ־ִי, וצורתם אינה הצורה הצפויה: משְׂמֹאל מתקבל שְׂמָאלִי (ולא שְׂמֹאלִי), ומימין – יְמָנִי (ולא יְמִינִי).

בצמד המילים פתאום ופתע יש קרבה בין העיצורים הגרוניים א' וע' בשל מקום החיתוך המשותף שלהם (הגרון והלוע), ומכאן גם חילופים כמו גָּמָא וגָמַע, אִכּוּל ועִכּוּל.

הדמיון בין שתי המילים הדיוט ואידיוט איננו מקרי – שתיהן התגלגלו אל העברית ממילה יוונית אחת: idiotes. משמעות המילה ביוונית היא 'אדם פשוט', 'שאיננו מומחה', 'שאינו איש ציבור'.

את המילה כובע אנו רגילים לכתוב בכ"ף, אך פה ושם אפשר לראותה כתובה בקו"ף – בייחוד בצירופים 'קובע מגן' ו'קובע פלדה'. האם יש מקום לכתיב הזה? והאם יש הבדל של משמעות בין כובע לקובע?

בעברית בת ימינו יש הבחנה ברורה למדי בין הפועל טָעָה לפועל תָּעָה. ההבחנה מושתתת במידה רבה על המצוי בלשון המקורות, אם כי מבחינה היסטורית המצב מסובך קצת יותר.

יש הנוקטים את הצירוף 'הנזלת גז' לציון הפיכת גז למצב של נוזל. ואולם המונח הנכון הוא 'ניזול גז'.

המילים זכוכית וזגוגית קרובות מאוד זו לזו, ושתיהן התגלגלו ממקור אחד. אף על פי כן אין משמען זהה לגמרי: זכוכית היא שם החומר, ואילו זגוגית היא שִׁמְשָׁה, לוח זכוכית.

המילים תָּאֵב ותאווה דומות בצלילן וגם במשמען – שהרי שתיהן עניינן רצון ותשוקה. אף על פי כן לא ידוע על קשר היסטורי ביניהן.

המילים השהיה והשעיה שונות הן ביסודן, אך בשל קרבת הצליל בהקשרים מסוימים שתיהן משמשות באותה משמעות.

מילה בחדשות: לצד המילה מִתְוֶה, הנפוצה מאוד בקרב דוברי העברית עכיום, שימשה – לפחות במילוני ועד הלשון – הצורה הנקבית מִתְוָה (בנקבה). חידוש המילה מיוחס לח"נ ביאליק.

הפועל הֵחִיל קשור אל הפועל חָל ('קרה', 'התרחש') ומשמעו 'יישם', 'גרם שהדבר יחול על־'. לעומת זאת הֵכִיל – משורש כו"ל הקרוב אל כל"ל – פירושו 'כָּלַל' וגם 'היה מסוגל לקבל את הדבר ולהתמודד עימו'.

בעברית בת ימינו קיבל השורש פכ"ח משמעות מושאלת של הכרה והתעוררות: אפשר להתפכח מיין ואפשר להתפכח מאשליה או מתפיסת עולם שגויה. כך נעשה השורש פכ"ח קרוב עוד יותר לשורש פק"ח בתודעת הדוברים.

ייתכן שהצירוף 'מתך גשם' נוצר באופן עצמאי, וייתכן שנוצר בעקבות 'מטח גשם'. כך או כך השימוש בשורש נת"ך בהקשר של גשם מעוגן היטב בלשון המקורות, ולכן שתי הגרסאות של הצירוף טובות ותקניות.

הבחירה בין הצירופים 'משיכת מכחול' ו'משיחת מכחול' נתונה לטעם האישי ולדרך שבה תופסים את הפעולה הזאת.

לעומת שם התואר בכיר המציין דרגה או מעמד, שם התואר בָּחִיר מציין טיב ואיכות – בדומה לשם התואר מובחר.

במקורות העבריים לרוב נשמרת ההבחנה בין תפל במשמעות חסר מלח וטעם ובין טפל במשמעות ההפך מעיקר, וראוי בהחלט לשמור על ההבחנה הזאת גם בלשון ימינו.

'להסיט' פירושו להזיז, להפנות לכיוון אחר: להסיט את הווילון, להסיט את הדיון. 'להסית' פירושו לשדל לעשיית מעשה: "וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה" (יהושע טו, יח).

'ניתש' פירושו 'נעקר': "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם…" (עמוס ט, טו). לעומת זאת 'ניטש' קשור אל נָטַשׁ ('עזב', 'זנח'), ומכאן שמשמעו העיקרי 'נעזב' (למעשה זו צורה אחרת של נִנְטַשׁ).

תָּוֶךְ פירושו אמצע, מרכז, למשל: 'חורשת האורנים מימין, שדות המושבה משמאל, ובתווך הבית עתיק הימים". לעומת זאת טְוָח הוא התחום כולו, למשל: 'טווח ראייה', 'טווח המחירים'.

כֵּהֶה הוא חשוך, מעורפל ונוטה לשחור, ההפך של בָּהִיר. המשמעות היסודית של קֵהֶה היא פגום וחסר, שחודו נפגם, ומכאן ההפך של חַד.

לפי הדעה המקובלת במחקר הדמיון בין המילים מְחִיר ומְכִירָה מקרי בלבד. את שתיהן ירשנו מן האכדית, וגם שם מדובר במילים שונות.

המילים במה ובימה קרובות זו לזו בצלילן ובמשמען, אך אינן קשורות קשר משפחתי.

המילים 'צום' ו'תענית' מציינות שתיהן הימנעות מאכילה ושתייה. ההבדל העיקרי ביניהן הוא ברובד הלשון: המילה צוֹם רגילה למדי במקרא, ואילו המילה תַּעֲנִית רווחת בעיקר למן תקופת חז"ל.

שני חלקי הביצה – החלמון והחלבון – מוכרים בשמותיהם אלה למן ספרות חז"ל.

עותק (בניקוד עֹתֶק) הוא אחד מכמה דברים שווים (אקזמפלר). למשל: 'חמשת העותקים חתומים בחותמת המקורית'. העתק (בניקוד הֶעְתֵּק או הֶעֱתֵק) הוא נוסח מועתק שאינו מקור, כגון תצלום של מסמך. לדוגמה: העתק נאמן למקור.

המילה גֵּו משמשת בצירופים כפיפת גו, הטיית גו, גו זקוף, דקת גו וכדומה. גֵּו הוא חלק הגוף שללא הגפיים והראש, והוא מקביל למונח הלועזי טוֹרְסוֹ (מיוונית, באנגלית trunk).

בימינו מקובל יותר השימוש בפועל גָּמַע כבתלמוד הבבלי, אולי בשל מעמדו המרכזי של חיבור זה לאורך הדורות. ואולם אין כל פסול בפועל גָּמָא על פי הצורות באל"ף שבמקרא ובספרות חז"ל.

בהקשר של חג החנוכה נכון לדבר על פך השמן. משמעות המילה פַּךְ היא 'כד קטן', 'כלי קטן לנוזלים'. ומה הקשר לביטוי 'פַּכִּים קטנים'?

השורשים חר"ט וחר"ת יפים להקשר של חקיקת אותיות וצורות, ומכאן שאפשר לכתוב 'חרטו על דגלם', 'נחרט בזיכרוני', 'ייחרט על לוח ליבו', וגם: 'חרתו על דגלם', 'נחרת בזיכרוני', 'ייחרת על לוח ליבו'.